(א) הגיע לידו לפני יאוש וידוע שכשידעו הבעלים שאבד מהם יתייאשו לא מהני ואף לאחר שהתייאשו צריך להחזיר. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ג אות ה, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה עד. הב״י בסי׳ רס,ט-י בד״ה ומ״ש רבינו בשם הרמב״ם, כתב בדעת הרמב״ם דאם אינו יודע מי הבעלים הרי אלו שלו, ע״כ, אמנם כל הראשונים שם חולקים על דברי הרמב״ם בזה.
אם שמע שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו אף בדבר שיש בו סימן. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ה, ויש להעיר דכן כתבו הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה יד,ג, וסמ״ג בעשה עד.
מצא פירות מפוזרים דרך נפילה האם הרי אלו שלו. הטור והב״י בסעיף ז, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כהרמב״ם דהרי אלו שלו.
האם יש סימן למטבע. הטוש״ע בסעיף יג, כתבו דאין סימן למטבע, ובב״י הביא מהרמב״ן ומהנמוק״י בשם הר״ן דהני מילי כגון שאומר של מלך פלוני היא או כגון ששמו כתוב עליה, כיון דחיישינן שהיה לו כמה ששמו כתוב עליהם ונתן אחד לאדם אחד ואיבדה וגם הוא איבד אחרת שהיתה לו, וזאת שנמצאה היא מהאדם האחר שאיבד, אבל נסדקה וכדומה הוי סימן כמו דהוי סימן בכלים, ע״כ, ולכאורה קשה דאף בנסדקה ניחוש שהוא איבד אחת שנסדקה וכן אחר איבד וזאת של אותו האחר שאיבד, וי״ל דכוונתם דבעלמא לא חיישינן דלמא יש עוד חפץ עם אותו סימן מה שאין כן גבי שמו כתוב עליה, דכיון דחזינן דהוא נוהג לכתוב שמו על מטבע א״כ קרוב מאוד לומר שעשה כן לעוד מטבעות ולכך חיישי׳ להכי, ובהגהות והערות על הטור הביאו את דברי מלא הרועים על הרי״ף, שכתב לחלוק דלא דמי מטבע לכלים, דמטבע דרכו לעבור מיד ליד ולכך חיישי׳ דלמא נתנו לאחר ולא ממנו נפל, ולכך אפי׳ בנסדקה חיישי׳ להכי, מה שאין כן כלי שדרך אדם לקנותו לתשמישו ולא למכרו, לכך לא חיישי׳ למכירה ואמרינן דאם הוא יודע את סימניו ודאי מיניה נפול, וכתב דלכן השמיט הב״י דין זה מהשו״ע, והרמ״א שהביאו תמוה, ע״כ, וראשית כל מה שכתב דלכן השמיט השו״ע דין זה, אינה ראיה כלל דדרך הב״י לאסוף את כל הדינים, ובשו״ע אינו פוסק אלא את הדברים המוכרחים מהגמרא, וזה אינו מחמת שהתקשה הב״י בדבריהם, ודרך הרמ״א להשלים את דברי השו״ע בדברים שהוזכרו בב״י והשמיטם בשו״ע, ומה שכתב דהרמ״א שפסק כן תמוה, הוא עצמו תמוה דהנה הרמב״ן והר״ן והנמוק״י סברי הכי ולא מצאנו בזה חולק, ואטו מחמת קושיה מסברא נדחה את דבריהם מההלכה כאילו היו קטלי קני באגמא, ועיקר קושייתו וחילוקו של המלא הרועים אינו נכון דלדבריו דטעמא דלא מהני סימן במטבע משום דחיישי׳ שנתנו לאחר כיון שדרך ליתנו, א״כ אדם המאבד דבר שדרכו למוכרו בשוק כגון קדר המאבד קדרות וכדו׳, נימא דאינו נאמן בסימנים דניחוש שמא מכרו לאחר ומיניה נפול, דהא לסברת מלא הרועים הוי ממש כמטבע, ולא שמענו לש״ס דחדית לן דין זה, אלא ודאי טעמא דמכירה לא מהני כיון דאף אם מכרו מ״מ מנא ליה שהכלי שנמצא הוא הכלי שמכר ולא כלי אחר, וע״כ טעמא דמטבע אין בו סימן אפי׳ ששמו רשום עליה דחיישי׳ דלמא היו לו כמה מטבעות כאלה וכמו שכתבתי לעיל דמסתמא כתב על כמה מטבעות, והיינו דוקא בשמו רשום עליה אבל בנסדקה הוי ממש ככלי, דלא חיישי׳ דלמא היו ב׳ כלים כאלו עם אותו סימן ושניהם אבדו, וגם לא חיישי׳ שמא מכרו לאחר דא״כ מנא ליה שכלי זה הוא הכלי שמכר, וא״ש דברי הראשונים, ודלא כמלא הרועים, ובדברי אלה מתורצים גם שאר התמיהות שתמה שם במלא הרועים.
כל דבר שיש בו סימן אפי׳ אם הוא בגוונא שנדרס ברגלי בני אדם הוי סימן. כן הביאו הטור והב״י בסעיף ט אות יג, ויש להוסיף דכ״כ סמ״ג בעשה עד.
מה הטעם דהמוצא חביות יין ושמן קודם שנפתחו האוצרות יש בהם סימן. הב״י בסעיף ט בד״ה ומ״ש והמוצא, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כתוס׳ דכל אחד עושה רישום שונה מחבירו.
מה הטעם דהמוצא חביות יין ושמן לאחר שנפתחו האוצרות אין בהם סימן. הטור והב״י בסעיף ט בד״ה ומ״ש והמוצא, הביאו דכמה אנשים קנו כד עם רישום זה, ויש להעיר דכן מבואר מדברי הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה טו,ט, ומאידך הראב״ד בהשגות שם, כתב דכולם נכנסו לאוצרות וראו הסימן, וכ״כ סמ״ג בעשה עד.
סימן הבא מאיליו כגון ככר ובתוכו מעות האם הוי סימן. הטור והב״י והרמ״א בסעיף טו אות יד, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כהרמב״ם דהוי סימן. הטור כתב דהטעם דהוי סימן לרבי יהודה משום שהבעלים ראו דבר זה ואמרו שיהיה לסימן, וכן הב״י כתב דסימן הבא מאיליו היינו דבר שודאי נעשה שלא בכוונה, אמנם הרמב״ם שם בהל׳ גזילה ואבידה טו,יא, וסמ״ג שם, כתבו דהטעם דהוי סימן כיון דלא עשאו הבעלים אלא לסימן, ע״כ, משמע דתלינן שנעשה ממש בכוונה, וכתבו כן אפי׳ על דג נשוך.
המוצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז בא בעל האבידה ונתן סימן ואמר שהדבר שאין בו סימן אינו שלו הרי הוא של המוצא. כן כתבו הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה יד,יא, וסמ״ג בעשה עד, והכי איתא בב״מ כה..
מי שאינו משנה בדיבורו מחזירים לו בטביעות עין, במה מותר לשנות בדיבור. הטור והב״י בסעיף כא, הביאו דינים אלו, ועי׳ במה שכתבתי בזה בהל׳ שקר באו״ח סי׳ קנו, בדינים שהביאו המג״א והמשנ״ב.
אם באו עדים ואמרו ששינה בדיבורו בדבר אחר שאין דרך תלמידי חכמים לשנות בו אין מחזירים לו. כן כתבו הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה יד,יג, וסמ״ג בעשה עד.
אף כשאין סימן אם יש באבידה טביעות עין צריך להכריז. כן הביא הב״י בסוף הסימן, מהנמוק״י בשם הר״ן והרשב״א דבל מציאה שאין בה סימן צריך להכריז בבתי כנסיות, ויש להעיר דהנמוק״י שם כתב דהר״ן והרשב״א הביאו כן בשם הראב״ד.