×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר הוא של מוצאו, ובו כ״א סעיפים
(א) כָּל אֲבֵדָה שֶׁאֵינוֹ שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה וּבִשְׁעַת מְצִיאָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ. אֲפִלּוּ הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה, וְהוּזְלָה, אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה, וְהוּקְרָה, אֵינוֹ חַיָּב. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה וּבִשְׁעַת מְצִיאָה, אֲפִלּוּ הוּזְלָה בָּאֶמְצַע, חַיָּב. וְכֵן אֲפִלּוּ הוּזְלָה אַחַר מְצִיאָה, חַיָּב לְהַכְרִיז.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) לשון הטור ברייתא פ״ב דמציעא דף כ״ז ע״א דכמסקנת הגמ׳ פרוטה שהוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו וידוע דהלכה כת״ק
(א) בשעת אבידה ובשעת מציאה כו׳ – ילפינן לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה דבעי׳ שיהא עליו שם אבידה בשעת אבידתה ושם מציאה עליה בשעת מציאתה ואין נחשב בשם אבידה ומציאה בפחות מש״פ דלאו כלום הוא:
(ב) הוזלה אחר המציאה – כלו׳ ול״ת כיון דבשעת הכרזה והחזרה אינו שוה פרוטה לא יהא מוטל עליו להכריז קמ״ל כיון דחל עליו החיוב בשעת מציאה תו לא פקע אף שהוזלה:
(א) (ס״א אפי׳ הוזלה אחר המציאה כו׳). וכתב המ״מ ע״ז שזהו דעת הרמב״ן כיון ששוה בשעת המציאה פרוטה חייב בכך וכן משמע מפ׳ אלו מציאות עכ״ל וכתב ב״י ע״ז וז״ל [וצ״ע] ובכסף משנה כתב ג״כ שדברי המ״ע כמתמוהין שכתב דעת הרמב״ם הוא כך [היפך] ממאי דאסקינן עכ״ל ותמהתי על אלו מאורות הגדולים איך נעלם מהם תלמוד ערוך בפרק הזהב דף נ״ה אבידה שוה פרוטה חייב להכריז אף ע״ג דזל פירש״י דזל בין שעת מציאה להכרזה למה לו להמ״מ לבקש משמעות בזה ובאמת אין שם רמז בפרק אלו מציאות:
(א) וכן אפילו – רמב״ם וגמ׳ שם נ״ה א׳:
{א} כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה:
{ב} אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה או שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוקרה אינו חייב אבל אם שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אפילו הוזלה באמצע חייב כתב הרמב״ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה עד כאן:
(א) {א} {ב} כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה וכו׳ בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כז.) תנו רבנן אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה ר׳ יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו ואסיק רבא דפרוטה שהוזלה אי נמי פרוטה שהוקרה לכ״ע פטור כי פליגי בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקר׳ מאן דאמר אשר תאבד איכא ומ״ד ומצאתה בעינן דאיכא שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה וידוע דהלכה כת״ק:
ומה שכתב בשם הרמב״ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה בפ׳ י״ג מהלכות גזילה וכתב ה״ה דעת הרב ז״ל דאע״ג דאסקי׳ בגמרא דבעינן שתהא שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ״ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ״ל וצ״ע:
(א) הגיע לידו לפני יאוש וידוע שכשידעו הבעלים שאבד מהם יתייאשו לא מהני ואף לאחר שהתייאשו צריך להחזיר. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ג אות ה, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה עד. הב״י בסי׳ רס,ט-י בד״ה ומ״ש רבינו בשם הרמב״ם, כתב בדעת הרמב״ם דאם אינו יודע מי הבעלים הרי אלו שלו, ע״כ, אמנם כל הראשונים שם חולקים על דברי הרמב״ם בזה.
אם שמע שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו אף בדבר שיש בו סימן. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ה, ויש להעיר דכן כתבו הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה יד,ג, וסמ״ג בעשה עד.
מצא פירות מפוזרים דרך נפילה האם הרי אלו שלו. הטור והב״י בסעיף ז, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כהרמב״ם דהרי אלו שלו.
האם יש סימן למטבע. הטוש״ע בסעיף יג, כתבו דאין סימן למטבע, ובב״י הביא מהרמב״ן ומהנמוק״י בשם הר״ן דהני מילי כגון שאומר של מלך פלוני היא או כגון ששמו כתוב עליה, כיון דחיישינן שהיה לו כמה ששמו כתוב עליהם ונתן אחד לאדם אחד ואיבדה וגם הוא איבד אחרת שהיתה לו, וזאת שנמצאה היא מהאדם האחר שאיבד, אבל נסדקה וכדומה הוי סימן כמו דהוי סימן בכלים, ע״כ, ולכאורה קשה דאף בנסדקה ניחוש שהוא איבד אחת שנסדקה וכן אחר איבד וזאת של אותו האחר שאיבד, וי״ל דכוונתם דבעלמא לא חיישינן דלמא יש עוד חפץ עם אותו סימן מה שאין כן גבי שמו כתוב עליה, דכיון דחזינן דהוא נוהג לכתוב שמו על מטבע א״כ קרוב מאוד לומר שעשה כן לעוד מטבעות ולכך חיישי׳ להכי, ובהגהות והערות על הטור הביאו את דברי מלא הרועים על הרי״ף, שכתב לחלוק דלא דמי מטבע לכלים, דמטבע דרכו לעבור מיד ליד ולכך חיישי׳ דלמא נתנו לאחר ולא ממנו נפל, ולכך אפי׳ בנסדקה חיישי׳ להכי, מה שאין כן כלי שדרך אדם לקנותו לתשמישו ולא למכרו, לכך לא חיישי׳ למכירה ואמרינן דאם הוא יודע את סימניו ודאי מיניה נפול, וכתב דלכן השמיט הב״י דין זה מהשו״ע, והרמ״א שהביאו תמוה, ע״כ, וראשית כל מה שכתב דלכן השמיט השו״ע דין זה, אינה ראיה כלל דדרך הב״י לאסוף את כל הדינים, ובשו״ע אינו פוסק אלא את הדברים המוכרחים מהגמרא, וזה אינו מחמת שהתקשה הב״י בדבריהם, ודרך הרמ״א להשלים את דברי השו״ע בדברים שהוזכרו בב״י והשמיטם בשו״ע, ומה שכתב דהרמ״א שפסק כן תמוה, הוא עצמו תמוה דהנה הרמב״ן והר״ן והנמוק״י סברי הכי ולא מצאנו בזה חולק, ואטו מחמת קושיה מסברא נדחה את דבריהם מההלכה כאילו היו קטלי קני באגמא, ועיקר קושייתו וחילוקו של המלא הרועים אינו נכון דלדבריו דטעמא דלא מהני סימן במטבע משום דחיישי׳ שנתנו לאחר כיון שדרך ליתנו, א״כ אדם המאבד דבר שדרכו למוכרו בשוק כגון קדר המאבד קדרות וכדו׳, נימא דאינו נאמן בסימנים דניחוש שמא מכרו לאחר ומיניה נפול, דהא לסברת מלא הרועים הוי ממש כמטבע, ולא שמענו לש״ס דחדית לן דין זה, אלא ודאי טעמא דמכירה לא מהני כיון דאף אם מכרו מ״מ מנא ליה שהכלי שנמצא הוא הכלי שמכר ולא כלי אחר, וע״כ טעמא דמטבע אין בו סימן אפי׳ ששמו רשום עליה דחיישי׳ דלמא היו לו כמה מטבעות כאלה וכמו שכתבתי לעיל דמסתמא כתב על כמה מטבעות, והיינו דוקא בשמו רשום עליה אבל בנסדקה הוי ממש ככלי, דלא חיישי׳ דלמא היו ב׳ כלים כאלו עם אותו סימן ושניהם אבדו, וגם לא חיישי׳ שמא מכרו לאחר דא״כ מנא ליה שכלי זה הוא הכלי שמכר, וא״ש דברי הראשונים, ודלא כמלא הרועים, ובדברי אלה מתורצים גם שאר התמיהות שתמה שם במלא הרועים.
כל דבר שיש בו סימן אפי׳ אם הוא בגוונא שנדרס ברגלי בני אדם הוי סימן. כן הביאו הטור והב״י בסעיף ט אות יג, ויש להוסיף דכ״כ סמ״ג בעשה עד.
מה הטעם דהמוצא חביות יין ושמן קודם שנפתחו האוצרות יש בהם סימן. הב״י בסעיף ט בד״ה ומ״ש והמוצא, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כתוס׳ דכל אחד עושה רישום שונה מחבירו.
מה הטעם דהמוצא חביות יין ושמן לאחר שנפתחו האוצרות אין בהם סימן. הטור והב״י בסעיף ט בד״ה ומ״ש והמוצא, הביאו דכמה אנשים קנו כד עם רישום זה, ויש להעיר דכן מבואר מדברי הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה טו,ט, ומאידך הראב״ד בהשגות שם, כתב דכולם נכנסו לאוצרות וראו הסימן, וכ״כ סמ״ג בעשה עד.
סימן הבא מאיליו כגון ככר ובתוכו מעות האם הוי סימן. הטור והב״י והרמ״א בסעיף טו אות יד, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, כתב כהרמב״ם דהוי סימן. הטור כתב דהטעם דהוי סימן לרבי יהודה משום שהבעלים ראו דבר זה ואמרו שיהיה לסימן, וכן הב״י כתב דסימן הבא מאיליו היינו דבר שודאי נעשה שלא בכוונה, אמנם הרמב״ם שם בהל׳ גזילה ואבידה טו,יא, וסמ״ג שם, כתבו דהטעם דהוי סימן כיון דלא עשאו הבעלים אלא לסימן, ע״כ, משמע דתלינן שנעשה ממש בכוונה, וכתבו כן אפי׳ על דג נשוך.
המוצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז בא בעל האבידה ונתן סימן ואמר שהדבר שאין בו סימן אינו שלו הרי הוא של המוצא. כן כתבו הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה יד,יא, וסמ״ג בעשה עד, והכי איתא בב״מ כה..
מי שאינו משנה בדיבורו מחזירים לו בטביעות עין, במה מותר לשנות בדיבור. הטור והב״י בסעיף כא, הביאו דינים אלו, ועי׳ במה שכתבתי בזה בהל׳ שקר באו״ח סי׳ קנו, בדינים שהביאו המג״א והמשנ״ב.
אם באו עדים ואמרו ששינה בדיבורו בדבר אחר שאין דרך תלמידי חכמים לשנות בו אין מחזירים לו. כן כתבו הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה יד,יג, וסמ״ג בעשה עד.
אף כשאין סימן אם יש באבידה טביעות עין צריך להכריז. כן הביא הב״י בסוף הסימן, מהנמוק״י בשם הר״ן והרשב״א דבל מציאה שאין בה סימן צריך להכריז בבתי כנסיות, ויש להעיר דהנמוק״י שם כתב דהר״ן והרשב״א הביאו כן בשם הראב״ד.
(א) נראה פירושו דאע״ג דלא היה שוה פרוטה בשעת הכרזה מאחר ששוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה חייב להשיב וכן נראין דברי המ״מ פי״ג מהלכות גזילה וב״י לא הבין דברי הרמב״ם בדרך זה והניחו בצ״ע:
(ב) כתב הרמב״ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה כו׳ כבר כתבתי פירושו בפרישה ונ״ל שכן דעת המ״מ שכתב על דברי הרמב״ם ז״ל ואע״ג דמסקינן בגמרא דבעינן שתהא ש״פ בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ״ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ״ל המ״מ ור״ל דלא תימה כיון דקפיד רחמנא שתהא ש״פ בשעת מציאה הו״א דבעינן שתהא ש״פ בשעת החזרה כדי שתגיע פרוטה לידו דבעל האבידה דזיל בתר טעמו קמ״ל דלא וכמ״ש והכ״מ כתב שם עליו ז״ל דברי הרב המגיד תמוהין שכתב שדעת הרב היפך מאי דאסיקנא עכ״ל ואני אומר שדברי המתמיה הן תמוהין דנראה שהוא הבין להמ״מ איך שפירש לדברי הרמב״ם שכתב אם היתה פרוטה בשעת מציאה והוזלה דר״ל אף אם לא היתה ש״פ אלא בשעת מציאה לבד ולא קודם לכן אפילו בשעת אבידה ולא בתר המציאה אלא הוזלה אח״כ ושמש״ה כתב המ״מ אע״ג דמסקינן דבעינן שיהא ש״פ אף בשעת אבידה מ״מ רבינו ס״ל דסגי בהכי אי הוה ש״פ בשעת מציאה ומש״ה תמה הכ״מ עליו דהוא היפך מסקנת הגמרא דהא הגמרא מצריך שיהא ש״פ גם בשעת אבידה ואיך יחשוד להמ״מ בטעות גדול כזה ובדבר שהה בפי המ״מ בעצמו ועל לשונו שהרי הוא הביא המסקנא ועוד שהרי כתב הרמב״ם חייב להכריז עליו ולא כתב חייב ליטפל וליטלה ולהכריז משמע דליטלה פשיטא דחייב כיון דהיה ש״פ בשעת אבידה ומציאה אלא שאח״כ הוזלה וע״כ מחוורתא דדעת המ״מ היה כמ״ש ראשונה ודוק:
(א) {ב} כל אבידה שאינה שוה פרוטה כו׳ עד אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה כו׳ בפ׳ א״מ (דף כ״ז ע״א) ת״ר אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה ר׳ יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו ומסיק רבא בפרוטה שהוזלה א״נ פרוטה שהוקרה לכ״ע פטור כי פליגי בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה מאן דאמר אשר תאבד איכא למ״ד ומצאתה בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה עד שעת מציאה וידוע דהלכה כת״ק:
כתב הרמב״ם כו׳ והוזלה חייב כו׳ בפי״ג מהלכות גזילה כ״כ ור״ל הוזלה קודם שעת הכרזה חייב להכריז אע״פ שאינה שוה פרוטה בשעת הכרזה כיון שהיה ש״פ בשעת אבידה ושעת השבה דהיינו שעת מציאה חל עליה מצות השבה ותו לא פקע וכן פירשו בד״מ ועבד״ר:
(א) {א} כל אבידה שאינה ש״פ בשעת אבידה ובשעת השבה איכי חייב בה וכו׳. בפרק א״מ אסיק רבא פרוטה שהוזלה א״נ פרוטה שהוקרה לכ״ע פטור כי פליגי ת״ק ורבי יהודא בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה ת״ק סבר אשר תאבד איכא ור׳ יהודא סבר ומצאתה בעינן דאיכא שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה והלכה כת״ק ואיכא לתמוה אדברי רבינו ששינה לשון התלמוד מלשון מציאה ללשון השבה דאלמא דס״ל דאפילו היתה ש״פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אם הוזלה מקמי השבה אינו חייב בה ותימה דזו מנין לו דבקרא לא מידכר כ״א אבידה ומציאה כדדרשינן אשר תאבד ומצאתה ואפשר לומר דס״ל לרבי׳ דומצאתה דסיפא דקרא מקושר עם השב תשיבם דרישא דקרא וה״ק קרא דאשר תאבד מאחיך ומצאתה השב תשיבם ולפיכך בעינן שתהא שוה פרוטה בתחלה בשעת אבידה ובסוף בשעת השבה ובסמוך יתבאר בס״ד דדברי רבינו מוכרחים מסתמא דתלמודא בפרק הזהב ופרש״י לשם:
(ב) {ב} אפי׳ היתה ש״פ בשעת אבידה וכו׳ כ׳ הרמב״ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה ע״כ. וכתב הרב המגיד דעת הרב ז״ל דאע״ג דאסקינן בגמרא דבעינן שתהא ש״פ בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ״ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ״ל והרב בס׳ כסף משנה כתב וז״ל דברי ה״ה תמוהין שכתב שדעת הרב היפך מאי דאסיקנא עכ״ל גם פה בספר ב״י כתב על דבריו וצ״ע וכל זה לפי שהבין מדברי הרמב״ם דלא מצריך אלא שיהא ש״פ בשעת מציאה אע״פ שלא היה ש״פ בשעת אבידה היפך מאי דאסיקנא בגמרא ולפעד״נ דלא עלה זה ע״ד הרמב״ם ולא ע״ד הרב המגיד דפשיטא הוא דבעינן שתהא ש״פ בשעת אביד׳ דאם לא היתה ש״פ בשעת אבידה אינו חייב להחזי׳ כיון שלא נאבד ממנו שום ממון אע״ג דחזרה והוקרה ומעיקרא קא טעה תלמוד׳ וקס״ד פרוטה שהוקרה איכא בינייהו דת״ק ור׳ יהודה ולא הוה קס״ד דחייב אפילו לא היתה ש״פ בשעת אבידה אלא דכתיב לכל אבדת אחיך כדכתבו התוס׳ אבל לפי האמת לכל אבדת אחיך איצטריך לכדדרשי׳ בספרי אין לי אלא אלו בלבד שאר אבידה מנין ת״ל לכל אבידת אחיך אבל לא צריך קרא שתהא ש״פ בשעת אבידה ולכן לא דיבר מזה הרמב״ם ולא אתא אלא לאורויי דאם היתה ש״פ בשעת מציאה אע״פ דהוזלה בין מציאה להכרזה חייב להכריז עליה וכתב כן מהא דאיתא בפרק הזהב דתנא דידן דתנא ה׳ פרוטות ותני גזל ותני אבידה איצטריכא ליה למיתני גזל דש״פ יוליכנו אחריו אפילו למדי ואיצטריכא ליה נמי למיתני אבידה דהמוצא ש״פ חייב להכריז ואע״ג דזל ופי׳ רש״י ואע״ג דזל בין מציאה להכרזה דאלמא דאפילו לא חזרה והותרה מתמי הכרזה חייב להכריז עליה וזאת היא דעת ה״ה שכתב דאע״ג וכו׳ כלומר דאע״ג דלכ״ע בעינן שתהא ש״פ בשעת אבדה ובשעת מציאה אפ״ה כיון ששוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך להכריז עליה אע״ג דהוזלה ולא חזרה והוקרה מקמי הכרזה דאין לנו אלא שתהא ש״פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אע״ג דהוזלה בתר הכי. אכן אכתי קשה מדברי רבינו דמפרש דבעינן שתהא ש״פ בשעת השבה דאם כן חולק הוא אדברי הרמב״ם שהביא כאן בסתם ולא כתב עליו שום השגה ויש לומר דסבירא ליה לרבינו דגם הרמב״ם ס״ל דשעת מציאה דקאמר תלמודא היינו שעת השבה ואם בשעת השבה אינו ש״פ אינו חייב להחזיר אלא מיהו אע״ג דלא חייב להחזיר אא״כ ש״פ בשעת השבה מ״מ לענין הכרזה חייב להכריז עליה אע״ג דזל מקמי השבה דדילמא תחזור ליקרותה ותהיה ש״פ לבתר ההכרזה ולכן הביא דברי הרמב״ם ולא השיג עליו דסבירא ליה לההוא דהזהב כך פי׳ דחייב להכריז עליה אף על גב דזל בין מציאה להכרזה משום דדילמא תחזור ליקרותה בתר הכרזה ותהיה ש״פ בשעת השבה ומכאן הכריח רבינו דבתר השבה אזלינן דאל״כ הא דקאמר תלמודא המוצא ש״פ חייב להכריז עליה אע״ג דזל היכי מפרשינן לה דאם ר״ל כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב להחזיר אפילו לא חזרה והוקרה לא היה צריך לומר חייב להכריז עליה אלא הו״ל לומר המוצא ש״פ חייב להחזיר אע״ג דזל ואם ר״ל דאינו חייב להחזיר כיון דהוזלה אחר המציאה אם כן למה צריך להכריז עליה כשהוזלה בתר מציאה והדברים ברורים כשמש ודברי רבינו עיקר והם מכוונים עם דברי הרמב״ם ואין כאן טעות ודוק:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) אֲפִלּוּ אֲבֵדָה שֶׁשָּׁוָה הַרְבֵּה, אִם הִיא שֶׁל שֻׁתָּפִים הַרְבֵּה, שֶׁאֵין מַגִּיעַ לְכָל אֶחָד שְׁוֵה פְרוּטָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵם שְׁתָּפִים בָּהּ. אֲבָל בִּסְתָם, שֶׁרָאָה חֵפֶץ אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁנָּפַל מִשְּׁלֹשָׁה וְאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת, חַיָּב לְהַחֲזִיר, דְּשֶׁמָּא שֻׁתָּפִים הֵם בּוֹ וְאֶחָד מֵהֶם מָחַל חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לִשְׁנַיִם. וְאִם אַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מָחַל אֶחָד לַחֲבֵירָיו, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ בָּא לְיָדוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹדַע. וְאִם הָיָה שָׁוֶה פָּחוֹת מִשְׁתֵּי פְרוּטוֹת, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, דְּלָא חַיְשֵׁינָן דִּלְמָא שְׁנַיִם מָחֲלוּ לְאֶחָד.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(ב) ב) שם ס״ג מהא דאמר רבא לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד וכו׳ שם ד׳ כ״ו ע״א
(ג) ג) כלישנא בתרא משמיה דרבא שם הסכמת הפוסקים
(ד) ד) כתב הב״י ופשוט הוא.
(ה) ה) וכ״כ ה״ה בפי״ד דין ח׳ בשם הרשב״א
(ג) שידוע שהן שותפין בה – פי׳ שעדיין שותפין בה:
(ד) דשמא שותפין הן בו – אבל אם נאמר דלא היו שותפין בו אפי׳ שוה הרבה מייאש נפשו שיאמר האובדה הרי אמרתי להולכין עמי כמה פעמים דבר זה אבדתי ולא אהדרי לי ודאי דעתם לגוזלו ואין בידי לתובעם דכל א׳ יאמר אני לא מצאתי׳ שמא השלישי שהלך אתנו מצאו משא״כ כשהן שותפין דאין האובד חושד לשותפין שדעתם לגוזלו אלא שמשהין בידו לצערו זמן מה ואינו מייאש מאבידתו וכן כשהן רק שנים דאינו מייאש באבידתו דאף אם יכפרנו זה שהלך אתו ורוצה לישבע שלא מצאו סובר האובד היום או מחר אתפוש גם אני משלו ואחזיק בו תחת זה שמחזיק הוא באבידתי אשר״י וטור ועד״ר מ״ש מזה:
(ה) אפי׳ בא לידו קודם שנודע – דלא בידיעתו תליא מילתא כיון דעל כל פנים אין שם אבידה עליה דאין לאחד בו שוה פרוטם:
(ו) דלא חיישינן כו׳ – וסיים בטור לפיכך לא יחזיר אם שותפין הן אין בו שוה פרוטה לכל אחד ואם אינן שותפין הן מתייאשין וזה שסיים מ״ו רמ״א בס״ד ודוקא ששוה כו׳ וק״ל:
(ב) (ס״ב בידוע שהן של שותפין) מ״ש הסמ״ע ס״ק ב׳ גם אני אתפיס משלך וכ״כ רבינו בס״ו ועמ״ש בסי׳ ע״ה דהיינו לפי דעת האובד אבל לפי האמת אינו כן ודלא כמ״ש בסמ״ע ע״ש:
(א) שותפים – אבל אם נאמר דלא היו שותפין בו אפי׳ שוה הרבה מייאש נפשו שיאמר האובדה הרי אמרתי לההולכין עמי כמה פעמים דבר זה אבדתי ולא אהדרו לי ודאי דעתם לגוזלו ואין בידי לתובעם דכל אחד יאמר אני לא מצאתיה משא״כ כשהן שותפין דאין האובד חושד לשותפין שדעתם לגוזלו אלא שמשהין בידם לצערו זמן מה ואינו מייאש מאבידתו וכן כשהן רק שנים ג״כ אינו מייאש דאף אם יכפרנו זה שהלך עמו ורוצה לישבע שלא מצאה סובר האובד היום או מחר אתפוש גם אני משלו ואחזיק בו תחת אבידתי. סמ״ע:
(ב) ואם אח״כ כו׳ – שלא אמרי שם כ״א ב׳ אלא דכי אתא כו׳ אבל לא נודע לו שנתייאשו עד אח״כ ל״ל בה וכמו בעובדא דכופרא דהאי גברא לא ידע דאייאיש דקא מחסם וכי ס״ד דלא ידע דייאוש מותר:
(ג) ואם היה כו׳ – מדקאמר שתי פרוטות ועוד דמילתיה דר״נ במאי מיתוקם אבל הרמב״ם ס״ל אף בכה״ג חייב וכגי׳ הרי״ף א״ד אע״ג דלית ביה שוה פרוטה לכל חד כו׳ וכ׳ הרי״ף ורבא פליג עליה דר״נ וז״ש הרמב״ם וש״ע בסי׳ ר״ס ס״ג לשלשה עכו״ם וכמ״ש שם ועמ״ש בס״ס צ׳:
(א) [סמ״ע אות ד] אתפוש גם אני. נ״ב עיין לעיל סי׳ ע״ה בסמ״ע ס״ק מ״ט:
(א) של שותפים הרבה – עיין בלבוש שכתב הטעם בזה משום דאע״ג דומצאתה איכא. אשר תאבד לכל א׳ ליכא ע״ש וע׳ בס׳ בר״י סי׳ ו׳ אות ו׳ שכתב עליו וז״ל לא ראיתי טעם זה לא בש״ס ולא בפוסקים ולפום רהיטא קשה על זה מסוגיית הש״ס דף כ״ז דשקיל וטרי טובא מאי איכא בין ת״ק דמפיק ש״פ מאשר תאבד ובין ר׳ יהודה דנפקא ליה מדכתיב ומצאת לא קאמר דאיכא בינייהו ש״פ של שותפין ויש ליישב וק״ל עכ״ל ע״ש ועמ״ש לעיל סי׳ צ״ג ס״א סק״ד:
{ג} ואפילו אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה בד״א שידוע שהן שותפין בה אבל בסתם שראה חפץ שנפל משלשה ואינו שוה אלא ב׳ פרוטות חייב להחזירה דשמא שותפין הם בו ואחד מהן מחל חלקו לחבירו והרי יש בו שוה שתי פרוטות לב׳ ואם אח״כ נודע לו שלא מחלו אחד לחבירו הרי היא שלו אפילו בא לידו קודם שנודע שלא מחלו כיון שאחר כך נודע שלא מחלו הרי הוא שלו ואם אינו שוה אלא פרוטה הרי הוא שלו דלא תלינן דשנים מחלו לאחד לפיכך לא יחזיר אם ידוע ששותפין הן ואין בו שוה פרוטה לכל אחד ואם אינן שותפין הן מתייאשין:
(ג) {ג} ומה שאמר ואפי׳ אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה בד״א בשידוע שהן שותפין בה וכו׳ בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כו:) אהא דאמר רב נחמן ראה סלע שנפל מג׳ אינו חייב להחזיר אמר רבא לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר איכא דאמרי אמר רבא אע״ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר מ״ט אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחליה למיתיה גבי חברייה ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא:
ומה שאמר אם אח״כ נודע שלא מחלו אחד לחבירו הרי הוא שלו אפי׳ בא לידו קודם שנודע שלא מחלו וכו׳ פשוט הוא:
ומה שכתב ואם אינו שוה אלא פרוטה הרי היא שלו דלא תלינן דשנים מחלו לא׳ וכו׳ כ״כ ה״ה בפי״ד מה׳ גזילה בשם הרשב״א:
ומה שכתב ואם אינן שותפין הם מתייאשים מבואר בגמרא גבי הא דאמר רב נחמן ראה סלע שנפל מג׳ אינו חייב להחזיר מ״ט ההוא דנפל מיניה ודאי מייאש מימר אמר מכדי תרי הוו בהדאי אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) דשמא שותפין הן כו׳ ואחד מהן מחל כו׳ דברי רבינו אלי ומ״ש בסמוך (סעיף ו׳) מבוארים שם בגמרא (דף כ״ו) מימרא דר״נ ורבא אלא שבגמרא הם מסודרים בהיפך ע״ש והתוספות הקשו שם אהא דאמרינן אימור שותפים נינהו וחד מינייהו אחיל למנתיה גבי חבריה ז״ל אמאי לא אמרי׳ חיישינן שמא שנים מהן שותפין ולא מייאשי שאין חושדין זא״ז ושניהן יטענו ברי על השלישי ותירצו דאלו השנים השותפין אף דאין חושדין זא״ז לגוזלי לו מ״מ יחשוב על שותפו שמא לקחו לצערהו עד זמן מרובה ולא יוכלו לטעון טענת ברי על השלישי ועוד י״ל דכיון שג׳ הולכים יחד א״ל ששנים מהן שותפין אלא או כולם שותפים או כל אחד ואחד לבדו עכ״ל ובזה דברי רבינו מבוארים ואין להקשות למה אוקמוה הרי״ף והרא״ש והרמב״ם להא דתני המשכיר ביתו לאחרים דהנמצא שם הוא של מוצאו בג׳ עכו״ם שדרים עם ישראל וכמש״ר לעיל (סי׳ ר״ס) ולא אוקמוה אפילו בג׳ ישראלים וכמו שאוקמוה ר״נ כדאיתא שם בגמרא דהא מודה רבא היכא דלית ביה שוה ב׳ פרוטות או היכא דידוע דאינן שותפין ודוחק לומר משום דבעי לאוקמי בכל ענין דהיינו שידוע שהן שותפין דהא השתא דמוקי׳ לה בעכו״ם לית בה שותפין וי״ל דבהדרים בבית אין שייך לומר עליהן שודאי מצאוה ואמרתי לפניהם ולא אהדר לי שרבים המה הנכנסים והיוצאין בבית וגם אין עיני חבירו הדר עמו בבית על אבידתו ואינו מייאש כ״א דוקא בג׳ שמהלכים יחד וכמ״ש בפרישה והא דכתב הרא״ש דבמוצא בחנות הוא של מוצאו משום דמימר אמר כו׳ שאני התם דבעל החנות עומד שם כל היום ועיניו על הלקוחות וכן השולחני ומש״ה מייאש בעל הסלע בסברו ודאי בעל החנות מצאו ואמרתי לפניו כו׳ ודוק:
(ג) בד״א שידוע שהן שותפין בו כו׳ פי׳ שידוע שכולן עדיין שותפין בו ולא מחל שום א׳ מהן חלקו ונקט שנפל משלשה במקום שכתוב תחילה של שותפין הרבה והיא היא אבל אין לחייבו מחששא שמא לא היו שותפין בו של א׳ מהן הוא דכ״ש שהוא שלו שהאובדו מייאש וכמ״ש בסמוך:
אפילו בא לידו קודם כו׳ שמ״מ בהיתר בא לידו ולא בידיעתו תליא מילתא:
ואם אינן שותפין הן מתייאשין אע״פ דליתא הלכתא כרשב״א ברוב ישראל כדלעיל (סימן רנ״ט) היינו במי שאבד חפצו שלא במעמד בני אדם ולא ידע מי עבר שם דסבר בעל אבידה ההוא דמשכח לא ידע ממי נפלה ולכשיגיע הרגל יכריז ואתן סימן ואטול אבל בני אדם שעומדים יחד ונפל מא׳ מהן חפץ ודאי מייאש מטעם שכתבנו לעיל (סימן ר״ס סעיף ד׳) דמימר אמר ודאי חבירי ההולכים עמי מצאו והנה כבר אמרתי לפניהם ולא הדרו לי ולדינא לא אוכל לתבעה דכל א׳ ישמיט עצמו לומר אני לא שקלתי (וכ״כ רש״י) בהדיא האי חילוק (דף כ״ו סוף ע״א) משא״כ לעיל כשמחל א׳ חלקו אין (אלא) [אלו] השנים מתייאשין שאינם חושדין לו דגנבו מהם כיון שהיו שותפין אלא שמחל חלקו אלא סוברים הם לצערינהו בעלמא קמכוין ובשעה או שתים יחזיר להם וכמש״ר בסמוך אחר זה ועבד״ר:
ומ״ש ואם אינן שותפים הן מתייאשים האי מתייאשים לשון רבים ל״ד דהא דוקא כשהוא של א׳ מהן הוא בר הכרזה לחזרה בהאי דאינו אלא ש״פ ולא כשהוא של שנים אלא ר״ל מתייאשין בו א׳ מהן למי שהוא וק״ל:
(ג) {ג} ואפילו אבדה וכו׳. פי׳ דהיכא דאית ביה שוה ב׳ פרוטות חיישינן דילמא שותפין נינהו וכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי אבל אי לית ביה שוה ב׳ פרוטות אפילו את״ל דכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי אכתי לית ביה ש״פ לכל חד מתרתי והא דלא חיישינן דילמא תרי מחלי לגבי חד נראה דכיון דלא שמעינן להו דמחלי אלא דאנן הוא דאמדינן דעתייהו כיון דשותפי נינהו ולא קפדי אהדדי דילמא אחליה למנתיה אם כן מסתמא כי אחליה למנתיה לתרווייהו אחליה בשוה דתרווייהו שותפין דידיה הוו ולא עדיף חד מחבריה ודכוותיה בכל חד מינייהו אמרינן דילמא אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי והכי משמע להדיא לישנא דגמרא מדקאמר אע״ג דלית ביה אלא שוה ב׳ פרוטות דהול״ל אע״ג דלית ביה אלא ש״פ אלמא דוקא ב׳ פרוטות:
ומ״ש ואם אח״כ נודע וכו׳. נראה דהכי משמע ליה לרבינו מדין קציעות ותאנה דאע״ג דבשעת מציאה לא נודע לו דבעל התאנה ידע דנפלה ומייאש מ״מ כיון דלסוף נודע לו ה״ה שלו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ג) אֵין הַמּוֹצֵא מְצִיאָה חַיָּב לְהַכְרִיז, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בְּגוּפוֹ אוֹ שֶׁרָאוּי לִתֵּן סִימָן בִּמְקוֹמוֹ אוֹ בִקְשָׁרָיו אוֹ בְמִנְיָנוֹ אוֹ בְמִדָּתוֹ אוֹ בְמִשְׁקָלוֹ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ שׁוּם סִימָן, אֲפִלּוּ בִמְקוֹמוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּכָּר שֶׁלֹּא הֻנַּח שָׁם בְּכַוָּנָה אֶלָּא דֶּרֶךְ נְפִילָה בָּא שָׁם, אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת שֶׁבְּעָלָיו הִרְגִּישׁוּ בּוֹ מִיָּד כְּשֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ, אוֹ מֵחֲמַת כָּבְדוֹ אוֹ מֵחֲמַת חֲשִׁיבוּתוֹ, וְתָמִיד הָיָה מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ וּמַרְגִּישׁ כְּשֶׁנּוֹפֵל, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִיָּד כְּשֶׁיָּדַע שֶׁנָּפַל, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, וּבָא לְיָדוֹ בְּהֶתֵּר, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו. וְאִם לֹא, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֵשׁ אַחַר כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְיָדוֹ קֹדֶם יֵאוּשׁ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ו) ו) שם ס״ד מבואר במשנה וגמרא שם ד׳ כ״א ע״א וע״ב דמה תועלת בהכרזה כיון שאין בו סימן להחזיר על ידו
(ז) ז) כרבא שם סוף דף כ״ב
(ח) ח) פשוט שם בגמ׳ דף כ״ג ריש ע״ב
(ט) ט) בעיא שם מרב ששת אי משקל הוי סי׳ ופשט׳ מברייתא דהוי סימן ומסיק מדמשקל הוי סי׳ מדה ומנין נמי הוי סימן
(י) י) כדמשני גמרא הא דתנן במתני׳ עיגולי דבילה וכו׳ הרי הן שלו שם ד׳ כ״א ע״ב
(יא) כ) כדמשני שם אהא דתנן מעות מפוזרות כו׳ וכן אהא דתנן לשונות של ארגמן
(יב) ל) כאביי שם דאיפסקא הלכתא כוותיה ביע״ל קג״ם שם ד׳ כ״כ ע״ב וזהו יאוש שלא מדדעת אחת מהם
(ז) סי׳ במקומו – ויכריז אבידה פלוני מצאתי וזה יבוא ויאמר במקום פלוני מצאתיו כי שם הנחתיו:
(ח) או מחמת כובדו – פי׳ והי׳ נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקל המשא מעליו ואף שודאי לא הרגישו מיד בשעת נפילהו דא״כ היה מגביהו מיד מ״מ מסתמא הרגיש הנפילה סמוך לנפילתו קודם שמצאו זה והגביהו:
(ט) כיון שבא לידו קודם יאוש – והוא שקראו חז״ל יאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש ור״ל אף אם היה יודע מנפילתו היה מייאש ממנו מיד מ״מ השתא דלא ידע האובד בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש:
(ג) (ס״ג כיון שבא לידו כו׳) כתב המ״מ פרק י״ד דגזילה דכ״ז הוא בספק אם ידעו הבעלים מהנפילה ה״ז אסור:
(א) כיון שבא לידו כו׳ – וחצרו כידו בזה דקניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש״ל כן העליתי לקמן סי׳ רס״ח ס״ג ע״ש.
(ב) כובדו – פי׳ והיה נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקלה המשא מעליו ואף שודאי לא הרגיש מיד בשעת נפילה דא״כ הי׳ מגביהו מיד מ״מ מסתמא הרגיש סמוך לנפילה קודם שמצאו זה והגביהו. (שם):
(ג) קודם – ר״ל דאף אם היה יודע מנפילתו הי׳ מייאש ממנו מיד מ״מ השתא דלא ידע בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש כ״כ הסמ״ע וכתב הש״ך דחצירו כידו בזה דלא קניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש״ל כן העליתי בסי׳ רס״ח ס״ג ע״ש עכ״ל:
(ד) במקומו – כרבא דסתמא דגמ׳ כ״ה ב׳ פריך וליהוי כו׳:
(ה) בקשריו – שם ועבה״ג:
(ו) כגון שניכר כו׳ – כ״ג א׳ הלכתא כו׳ ברה״י אי כו׳:
(ז) (ליקוט) מחמת כובדו או כו׳ – שם במתני׳ מעות ופירות מחמת חשיבותו כמש״ש בגמ׳ כדרב יצחק כו׳ וכן בלשונות ארגמן כמש״ש התם נמי כו׳ וכן עיגולי דבילה וככרות של נחתום גירסת הרא״ש ג״כ אגב דחשיבי כו׳ וכ׳ משום דמידי דמיכל הוא וכ׳ דהוא הטעם ג״כ למחרוזות של דגים וחתיכית של בשר אבל גיזי צמר ואניצי פשתן הטעם משום יקירי וצ״ל שכן היה גי׳ בגמ׳ ת״ש גיזי כו׳ והכלל לגי׳ כל מתני׳ משום חשיבי לבד מגיזי ואניצי אבל כריכות ברה״ר טעמא אחרינא להו כמש״ש כ״ב כ״ג בפלוגתא דרבה ורבא והטעם משום דכריכות מסתמא דרך הינוח ועתוס׳ כ״א א׳ ד״ה אלו כו׳ (ע״כ):
(א) כיון שבא לידו קודם יאוש – ומשום דקי״ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ובר״פ אלו מציאות פריך לאביי מהא דתנן ואם אמר לו כלך אצל יפות כו׳ תרגמא רבא אליבא דאביי דשוי׳ שליח ה״נ מסתברא דאי לא שויא שליח הא בעינן לדעתיכם ע״ש. והקשה הב״י מזה בי״ד סי׳ של״א על הרמב״ם שכ׳ בפ״א מתרומות וז״ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר ליה כלך אצל יפות אם היה שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ואם ליקט בעה״ב והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה עכ״ל וכיון דאנן קי״ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מהני כלך אצל יפות אלא בדשוייה שליח. וע״ש שהעלה דהרמב״ם סמך עצמו על סוגי׳ דקידושין דף נ״ב וממילא אידחי׳ הך סוגיא דר״פ אלו מציאות דשם אמרינן האי סרסי׳ דקדיש בפרוזמ׳ דשיכר׳ אתא בעל הבית ואמר אמאי לא אתית מהאי חריפ׳ אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה ומשמע דאפי׳ בכה״ג שליקט שלא ברשות כי אתא בעה״ב ואמר כלך אצל יפות וגלי אדעתי׳ דניח׳ לי׳ אע״ג דמעיקר׳ לא ידע מהני והטעם משום דמצוה שאני ומהני אפי׳ לא ידע מעיקר׳ ומשום דמסתמ׳ ניח׳ ליה מעיקר׳ ע״ש. ובט״ז שם האריך בזה והעלה גם כן כדברי הב״י דסוגי׳ דפרק אלו מציאות אידחי׳ ומשום דניחות׳ דמלוה שאני ואמרי׳ מדהשת׳ ניח׳ לי׳ מעיקר׳ נמי ניח׳ ליה ואע״ג דמעיקרא לא ידע ע״ש. וכן נראה לענ״ד מוכח מהא דאמרי בעירובין דף ע״א בהא דפליגי ב״ש וב״ה בביטול רשות משחשיכה וסברי ב״ה דמהני וטעמ׳ דב״ה אמרי שם דה״ל כאומר כלך אצל יפות ופרש״י כי היכא דאמרינן בכלך אצל יפות מדהשת׳ ניחא ליה מעיקר׳ נמי ניח׳ ליה בביטול רשות נמי דמעיקר׳ ניח׳ ליה אלא דשכח ולא ידע ע״ש ומבואר דכלך אצל יפות מהני אפילו בדלא שוי׳ שליח וע״כ משום ניחות׳ דמצוה שאני וכן מוכח מהא דכתבו הפוסקים דמותר ליטול אתרוג של חבירו או לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו משום דניח׳ ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני׳ ואע״ג דהשת׳ מיה׳ לא ידע וכבר כתבו תוס׳ ר״פ א״מ דאם נותן אדם לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אע״פ שיודע בחבירו שיתרצה אלו יודע אפ״ה אסור לאוכלו כיון דהשת׳ מיהא לא ידע כיון דקי״ל כאביי ע״ש וכ״כ שם בהגהת אשרי ובמרדכי וא״כ היכי מותר ליטול אתרוג של חבירו בלתי ידיעה ע״כ משום ניחות׳ דמצוה שאני דלא בעינן ידיעה וכמ״ש הב״י ובשו״ת כתבתי בזה באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע״פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו והעליתי דמותר בהנאה אחר פסח כיון דכבר העלו אחרונים להתיר כל שביטל אפי׳ בלא מכירה כיון דעכשיו כבר נהגו כ״ע בנוסח כל חמירא לא חיישינן להערמה שבודאי יעשה כסדר הזה אלא דבנדון זה גם בטול לא היה לו בממונו וכתבתי מהך סוגיא דעירובין בביטול משחשיכה דה״ל כמו כלך אצל יפות ואמרינן מסתמ׳ ניחא ליה מעיקר׳ אלא ששכח ולא ידע א״כ ה״ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרי׳ מעיקר׳ ניחא לי׳ אלא ששכח ולא ידע והא דאמרי׳ פ״ק דפסחים דף ז׳ ולבתר איסור׳ לא מצי מבטל לי׳ והתני׳ היה יושב בבה״מ ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו א׳ שבת וא׳ י״ט מבטלו בלבו כו׳ י״ט בתר איסור׳ הוא ולא אמרי׳ מעיקר׳ ניח׳ ליה בביטול אלא ששכח ולא ידע דאפשר לו׳ הך סוגיא נמי אידחי׳ מהך סוגי׳ דעירובין כמו דאידחי׳ הך סוגי׳ דא״מ וא״כ הא דאחר זמן איסור׳ לא מצי מבטל לי׳ היינו בידע מעיקר׳ ולא ביטל אבל שכח ולא ידע ה״ל כמו הך דעירובין דביטל משחשיכה. אמנם חלילה להקל בזה כיון דמדברי הפוסקים בא״ח לא משמע הכין אלא שכתבתיו לסניף שהי׳ שם עוד הרבה צדדי היתר.
אלא דגם לפמ״ש הב״י בישוב דברי הרמב״ם משום ניחות׳ לא בעינן ידיעה אכתי תיקשי במ״ש הרמב״ם או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם לעצמו ע״ש ובזה דליקט לעצמו ל״ש ניחות׳ דמצוה דבתורם דבעה״ב הוא דשייך לו׳ ניחות׳ דמצוה כיון דעליה רמי׳ מצוה להפריש תרומה אבל פירות חבירו אין המצוה עליו ובט״ז שם נמי קשי׳ לי׳ קושי׳ אחריתי בדברי הרמב״ם ע״ש וכתב דמיירי דכל מה שליקט הכל תרם ולא נשאר כלום אצלו דאין כאן גזל דהוכיח סופו על תחלתו כאלו ליקט מתחלה כולו לשם תרומה ע״ש ולא נהיר׳ לענ״ד דאפי׳ ליקט מתחל׳ כולו לשם תרומה כיון שתרם על פירות שלו ליתי׳ בזה משום ניחות׳ דמצוה כיון דלאו עליה רמי׳ ואע״ג דאמרו ניח׳ ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני׳ היינו היכא דלא עבדי׳ חסרון ממון אבל היכ׳ דאיכ׳ חסרון ממון לא ומה״ט כתבו הפוסקים בספרים היכ׳ דיש קלקול וחסרון ממון אסור לו להשתמש בלתי ידיעת בעלים: והנה לפמ״ש הש״ך בסי׳ שנ״ח לחלוק על דברי תוס׳ שכתבו בפ׳ א״מ דאסור ליטול משל חבירו בלי ידיעה אע״ג דידוע לו שמא יקפיד ומשום דה״ל יאוש שלא מדעת ובש״ך העלה דמותר ומשום דיאוש שלא מדעת שאני דגם בתר דידע דנפל לא הי׳ מתייאש אלו הי׳ ידע מקום האבידה. והא דמדמה בש״ס טומאה ותרומה התם טעמא אחריני משום דלענין תרומה וטומאה בעינן ידיעה ממש ע״ש וא״כ היכ׳ דליקט לעצמו אין בזה משום גזל כיון דרשאי ליקח לעצמו היכ׳ דידוע דניחא ליה ולא אמרינן בזה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפי׳ היכ׳ דליכ׳ משום ניחות׳ דמצוה ובש״ס דמדמה לה ליאוש שלא מדעת אינה אלא היכ׳ דליקט לתרום תרומה על של בעה״ב דבזה בעינן ידיעה ממש וכמ״ש הש״ך דתרומה וטומאה בעינן ידיע׳ ממש ובליקט לתרום לבה״ב ה״ל ניחות׳ דמצוה ולא בעינן ידיעה מדעת. אלא שדברי הש״ך המה נגד דברי תוס׳ והג״א והגהת מרדכי פרק א״מ שם. ולכן נרא׳ לפמ״ש הרמב״ן בס׳ המלחמות פרק מרובה בהא דאמרי׳ הגנב והגזלן תרומתן תרומה והקדשן הקדש משום יאוש ושינוי השם. וכ׳ עלה דאין הטעם משום הצטרפות יאוש ושינוי השם דכל היכא דהאי לחודיה ל״מ גם ע״י צירוף ל״מ אלא דעיקר הקנין הוא בשינוי השם לחודי׳ דהוי קנין כמו בגנב עלה ונעשה איל אלא הא דבעינן יאוש היינו כדי שיהי׳ מקום שיהי׳ חל עליו שינוי השם דאי ליכ׳ יאוש ליכ׳ שינוי השם כלל כיון דהבעלים מרדפין אחריו והוי שינוי החוזר וכל שנתייאשו בעלים מצא מקום לחול שינוי שמו ובטלה ונעשה איל דהשם חל ממיל׳ לא בעי יאוש ע״ש וע׳ תוס׳ מרובה דף ס״ז ד״ה הא לאו הכי. וא״כ נראה דגבי תרומה והקדש סגי נמי ביאוש שלא מדעת כיון דעיקר הקנין הוא שינוי השם אלא שלא יהיו בעלים מרדפין אחריו דכל זמן שרודפין אין מקום לשמו שקרא לה וכיון דלכי מתיידע לי׳ ודאי מייאש ולא ירדוף אחריו וניח׳ ליה בשינוי שמו א״כ ממילא קני לה בשינוי שם ומש״ה היכ׳ שליקט לעצמו ועשאן תרומה על פירות שלו קני לה בשינוי שם כיון דניח׳ ליה. אע״ג דלא ידע כיון דלכי מתיידע ניחא ליה אבל היכ׳ דליקט לתרום לבעה״ב דבזה ל״ש שינוי השם דאינו קונה אלא בגנב וגזלן אבל בליקט לעצמו קונה בשינוי שם כמו בגנב וגזלן. וע׳ תו׳ ר״פ לולב הגזול ד״ה כי גזזי אוונכרי ז״ל וא״ת האי יאוש שלא מדעת הוא כו׳ י״ל דלא מקרי יאוש שלא מדעת אלא היכא דבא לידו קודם שידעו הבעלים שנאבד אבל הכא ידעו הבעלים ונתייאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע ע״ש והתם עיקר הקנין ביאוש לכשיתלשו ואע״ג דלא ידע מתלישתן מהני ליה וא״כ נראה דמכ״ש בגנב וגזלן שתרומתן תרומה והקדשן הקדש ע״י שינוי השם עיקר הקנין והיאוש אינו אלא שלא ירדפו הבעלים דכל זמן שמרדפין ליכא מקום לשמו כלל וכיון דידוע דניחא ליה סגי לה ביאוש שלא מדעת שיחול שינוי שמו וא״כ ממילא קונה בשינוי השם וכמ״ש וא״כ ניחא הך דליקט לעצמו ודוק.
(א) כיון שבא לידו קודם יאוש. עיי׳ ש״ך ס״ק א׳ שכתב דחצירו ג״כ כשבא לחצירו קודם יאוש דלא קנה וכ״כ בסי׳ רס״ח ע״ש ולכאורה הוא תמוה מאוד דהא בסעי׳ י״ז מבואר דאם התגר מצאם אם שהו בידו כדי שיכול לערבו עם פירותיו דכבר נתיאשו הבעלים והתם הרי בא לחצירו קודם יאוש והוי יאוש שלא מדעת לא קנה ותיקשי להנך פוסקים דלא ס״ל הסבר׳ שכתבו התוס׳ דכל שאין הוה להימצ׳ לא קני ליה חצירו ומתרצים התו׳ דמצא בכותל מטעם יאוש שלא מדעת עיין ברא״ש ובשאר פוסקים שם א״כ הרי קני׳ ליה חצירו קודם יאוש והוי יאוש ש״מ לכן נראה דדוקא כשב׳ לזכות מחמת חצר כגון שמצאו אחר וטען בעל החצר שהו׳ זכה בו מקודם ע״י חצירו וכיון דבא לקנות מחמת חצירו ולומר שחצירו הוא בידו וא״כ הרי בא לחצירו שהוא בידו קודם יאוש דלא קנה אבל כשאומר לא ניח׳ לי בקנין ובשליחות החצר ורצונו לקנות בהגבהה דוקא ודאי דאין חצירו קונה לו דלא עדיף מזיכ׳ ע״י אחר וצווח כששמע דאינו זוכ׳ כמבואר בב״ב דף קל״ז וה״נ בחצר לא נעשה חצירו כשלוחו וידו כשאינו רוצה לזכות על ידו והוי כאלו לא קני לו חצירו כלל וממיל׳ זוכ׳ בהגבהה כשמגביה אחר יאוש:
{ד} אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו כגון שיכריז אבידה פלונית מצאתי וזה יאמר במקום פלוני מצאת או יתן סימן בקשריו או במניינו דכיון שיש בו סימן לא נתייאשו הבעלים שאומרים אתן סימן ואקחנו:
{ה} אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לא צריך להחזיר אף על פי שנתייאשו אח״כ כיון שבא לידו קודם יאוש:
(ד) {ד} אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו וכו׳ או יתן סימן בקשריו או במניניו וכו״ מבואר בפ׳ אלו מציאות (בבא מציעא כא.) דכל דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז ודבר פשוט הוא דמה תועלת בהכרזה כיון שאין בו סימן להחזיר על ידו:
ומה שכתב דקשר ומנין הוי סימן שם בגמרא (דף נג.) אהא דתנן מצא מחרוזות של דגים הרי אלו שלו ולהוי קשר סימן בקטרא דציידי דכ״ע הכי מקטרי ולהוי מנין סימן במנינא דשוין ופירש״י במנינא דשוין. כבר נהגו הציידין לחרוז במנין הזה בחרוז א׳ ומקום איפליגו ביה אמוראי התם ופסקו הפוסקים כמ״ד מקום הוי סימן ואמרינן נמי התם דמדה ומשקל הוי סימן וכתבו רבינו לקמן בסימן זה:
(ה) {ה} ומה שכתב אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו וכו׳ ואם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו וכו׳ הרי הוא של מוצאו וכו׳ ואם לא צריך להחזיר אע״ג שנתייאש אח״כ כיון שבא לידו קודם יאוש בסוף סימן רנ״ט כתבתי פלוגתא דאביי ורבא (שם כא:) ביאוש שלא מדעת ושנפסקה הלכה כאביי דאמר לא הוה יאוש ואותיבנא עליה מדתנן מצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו והא לא ידע דנפל מיניה ואוקמה במכנשתא דבי דרי וכמו שנתבאר בסי׳ ר״ס ותו מותיב מדתנן מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו הא לא ידע דנפיל מיניה ומשני אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן משני אהא דתנן מצא לשונות של ארגמן הרי אלו שלו אגב דחשיבי משמושי ממשמש בהו ואמאי דתנן מצא עגולי דבילה וככרות של נחתום הרי אלו שלו אגב דיקירי מידע ידע בהו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) אבידה פלונית כו׳ דקיי״ל כר״נ דאמר גלימא מכריז ומקרבינן האבידה בכל מאי דאפשר כדלקמן (ריש סימן רס״ז):
(ה) אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו כגון כו׳ האי כגון אולא במקומו קאי וה״ק אבל אין בו סימן בגופו דעל סימן שבגופו שייך לומר בו סימן שבעצמותו הוא הסימן משא״כ בסימן שבמקומו וא״צ להגיה תיבת לא בגופו כמו שמצאתי מוגה במ״ס וק״ל:
(ד) {ד} אין המוצא מציאה וכו׳. משנה וגמרא ר״פ א״מ:
ומ״ש כגון שיכריז אבידה פלונית מצאתי וכו׳. הכי איפסיקא הלכתא כרב נחמן דאמר גלימא מכריז ויתבאר בס״ד בסימן רס״י סעיף ד׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ד) רָאָה אֲבֵדָה שֶׁנָּפְלָה מִשְּׁנַיִם אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סִימָן. שֶׁאִם רָאָה מִמִּי מֵהֶם נָפַל יַחֲזִירֶנּוּ לוֹ; וְאִם לֹא רָאָה מִמִּי מֵהֶם נָפַל, אִם יֵשׁ בּוֹ סִימָן יַכְרִיז בֵּינֵיהֶם, וְאִם אֵין בּוֹ סִימָן יְהֵא בְּיָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. {וְדַוְקָא שֶׁשָּׁוֶה שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר ס״ב (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(יג) מ) טור ס״ו מימר׳ דרב נחמן שם ד׳ כ״ו ע״א וע״ב
(יד) נ) מימרא דרבא שם וכמ״ש בס״ב
(י) שנפלה משנים או מג׳ כו׳ – כבר כתבתי טעם הדבר ובשנים בין הן שותפין בין אינן שותפין אינו מייאש ובשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו אבל כשנודע שאין שותפין או אין בו אלא שוה פרוטה אין צריך להחזיר דמסתמא שנים לא מחלו לאחד וכנ״ל:
(יא) אפילו אין בו סימן – דאינו מייאש נפשו ממנו דסובר דההולכין אתו מצאו והן ידעו שממנו נפל:
(ב) שנפלה משנים כו׳ – כתב הסמ״ע ס״ק י׳ דבשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו עד כאן אבל כשנודע שאין שותפין בו [או] שהם מודים שאינם שותפין וכל א׳ אומר שלי הוא הרי הוא של מוצאו עד כאן לשון ר׳ ירוחם או שאין בו אלא פרוטה ומחצה כיון שאינו ב׳ פרוטות שלמים.
(ג) עד שיבא אליהו – אע״ג דלעיל סי׳ ר״ס ס״ט כתבתי דס״ל להמחבר ביאוש של״מ זכה בו ואינו חייב להחזירו כ״ז שלא נתברר של מי הוא ולא אמרי׳ יהא מונח שאני הכא כיון שנפל מב׳ או מג׳ יש לומר דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שהוא אצלם ויחזירו לו ודוק.
(ד) ודוקא ששוה שני פרוטות כו׳ – ושראה אותם מבקשים אבל אם אין בו ב׳ פרוטות או שראה שלא בקשו אחריה ונטלה אחר ששהא אחר שיוכל למשמש בכיסו ה״ז שלו עד כאן לשון ר״י נ״ד ח״ב והטור ושאר אחרונים שלא חלקו בכך נרא׳ דלא ס״ל הכי וכנ״ל עיקר ונראה שיצא לו לר״י כן מרש״י ותוס׳ דף כ״ו ע״ב ונרא׳ דרש״י לא כ׳ שם כן אלא לרב נחמן דלא ס״ל אימר שותפי נינהו וכן התוס׳ לא כתבו שם דבעינן ראה מבקשים אלא לרבא דס״ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש אבל לדידן דקיימא לן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אע״פ שלא ראה אותם מבקשים ונטלה אחר ששהתה כדי שיכול למשמש בכיסו לא מייאש ואימור שותפין נינהו ומחל חלקו ולכך לא ביקש מיד ודו״ק.
(ד) משנים – בין הן שותפין בין אינן שותפין אינו מייאש ומשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו אבל כשנודע שאינן שותפין [או] שהם מודים בכך וכל א׳ אומר שלי הוא הרי הוא של מוצאו כ״כ ר׳ ירוחם או שאין בו אלא פרוטה ומחצה כיון שאינו ב׳ פרוטות שלימות. ש״ך:
(ה) אפי׳ – דאינו מייאש נפשו ממנו דסובר דההולכין אתי מצאוהו והן ידעו שממנו נפל. סמ״ע:
(ו) בידו – אע״ג דבסי׳ ר״ס ס״ט כתבתי דס״ל להמחבר ביאוש של״מ זכה בו וא״צ להחזירו כ״ז שלא נתברר של מי הוא ולא אמרינן יהא מונח שאני הכא כיון שנפל מב׳ או מג׳ י״ל דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שהוא אצלן ויחזירו לו. ש״ך:
(ז) ששוה – ושראה אותן מבקשים אבל אם אין בו ב׳ פרוטות או שראה שלא בקשו אחריו ונטלה אחר ששהה כדי שיוכל למשמש בכיסו ה״ז שלו עכ״ל ר״י נ״ד ח״ב. והטור והשאר אחרונים שלא חלקו בכך נראה דלא ס״ל הכי וכן נ״ל עיקר ונרא׳ שיצאה לו לר״י כן מרש״י ותוס׳ דף כ״ד ע״ב ונרא׳ דרש״י לא כ״כ אלא לר״נ דלא ס״ל אימר שותפי נינהו וכן התו׳ לא כתבו שם דבעינן ראה מבקשים אלא לרבא דס״ל יאוש של״מ הוי יאוש אבל לדידן דקי״ל דלא הוי יאוש אע״פ שלא ראה אותן מבקשים ונטלה אחר ששהה כדי משמוש בכיסו לא מייאש דאימר שותפי נינהו ומחל חלקו ולכך לא ביקש מיד ודו״ק. שם:
(ח) אפי׳ אין כו׳ – תוס׳ שם ד״ה שנפל כו׳ דהא סתם מטבע לית בה סימן:
(ט) ואם אין כו׳ – כיון דבא לידו באיסורא וכמ״ש רש״י לז ב׳ וכנ״ל:
(י) (ליקוט) ודוקא כו׳ – כמש״ל ס״ב ועמש״ש דרי״ף ורמב״ם חולקים ע״ז לכן סתם כאן ועמ״ש בס״ס צ׳ (ע״כ):
(ב) ששוה שני פרוטות עיין ש״ך ס״ק ד׳ והו׳ תמוה מאוד דמה בכך דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ״מ כיון שלא ראו אותן מבקשים ממיל׳ אינו חושד כלל לחבירו ונראה דכוונתו דהא שכתבו התוספות בהא דאמר שותפין נינהו דמיירי כשביקשו יחד ע״ש הטעם הוא דכיון שביקשו יחד תולה הדבר שבודאי השותף מצאו כשביקש וכיון שאינו חושד להשותף שרוצה לגנוב רק שלקחו לצערו מש״ה לא מייאש נפשו אבל כשלא ביקשו אינו תול׳ כלל בהשותף שמצ׳ וממילא מייאש נפשו בדבר שאין בו סי׳ ולפ״ז לאביי דס״ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דשותפין נינהו ונאבד מאחד מהן אף שממשמש זה בכיסו מ״מ שני שותפין האחרים לא ידעו כלל מהאבידה והוי יאוש שלא מדעת ואף שהאובד ע״כ ידע אין לומר דיזכה המוצ׳ בחלק שלישי דז״א דיש לחוש שמא האובד מחל חלקו לאחרים שלא ידעו ולפ״ז בידוע שהוא של אחד מהן שכתב הסמ״ע בס״ק ו׳ דא״צ להחזיר מיירי שביקשו יחד דבלא״ה אין תולה בהן שמצאו וסובר אולי מצאו אחר ויכריז כיון שיש בו סי׳:
ראה אבדה שנפלה משנים או משלשה וכו׳ ואם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו וכו׳ – נ״ב: הנה לדעתי לשון אינו מדוקדק שהתחיל בתחלה בלשון שנפלה משנים או משלשה משמע שבשניהם מדבר דע״ז סיים ואם אין בו סימן יהא מונח וכו״. משמע דא״צ לשאול פיהם כלל דהרי ביש בו סימן כתב דצריך להכריז ביניהם משמע דאין בו סימן לא מודיע להם. ולכאורה לא נודע טעמו למה לא נשאל פיהם אולי יתברר של מי הוא ובע״כ צ״ל הטעם דהכא מיירי ששהה קודם שבא לידו שיעור שיכול למשמש בכיסו וכן משמע בש״ך דמיירי בכה״ג ולכך אם היה ידענו שהם לא היו שותפין בו רק היה של אחד לא היה צריך להחזיר כיון דבשל אחד מייאש נפשי׳ כיון דשנים היו עמו ולכך הוי של מוצאו. רק שלכך יהיה מונח דחיישי׳ שמא הם שותפין ובשותפין אינו מייאש א״כ לכך לא ישאל את פיהם דשמא באמת אין שותפין בו רק שהם יעשו קנוניא ביניהם ויסכים האובד לחלוק עמהם ויודו זה לזה שהם שותפין כדי להפקיע מיד המחזיק שלא כדין וכמו בעלמא דחיישינן לקנוניא לכך ?א״א להודיע להם דאף אם יאמרו שהם שותפין א״צ להאמין להם דבשלמא ביש בו סימן הכל יתברר ע״י הסימן משא״כ בשאין בו סימן ולפי״ז תינח בשלשה אבל בשניה דאף אם הוא של אחד אינו מיאש נפשי׳ מכח דסבר תבענא לי׳ בדינא א״כ בזה ודאי אף באין בו סימן צריך לשאול פיהם דשמא יודו זה לזה של מי הוא והרי הוא יודע שלא נפל מאחר רק מאחד מהם. ואם יודה אחד לחברו של מי הוא בודאי דצריך להחזיר לו כיון דלא נתיאש לכן ודאי דצריך להכריז ולשאול את פיהם ולא קאי המחבר רק אשלשה לבד בזה א״צ לשואלם. והמעיין במקור דין זה שהוא מהטור מוכח להדיא כן שהוא שינה את לשונו שבתחלה גבי שנים כ׳ סתם ואצ״ל אם הדברי׳ מוכיחי׳ שלא נתייאשו הבעלי׳ שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנפלה מב׳ וכו׳. משמע דבכה״ג בכל ענין צריך להכריז בין יש בו סימן או אין בו דבאם מכחישין זא״ז בהא לא מיירי רק מדין המוציא ואח״כ כתב ואפי׳ שרואה שנפל מג׳ וכו׳ בהא מחלק שם בין יש בו סימן ולא ראה ממי נפל וכו׳ מוכח להדיא שם דדוקא בכה״ג מחלק שם מכח טעם הנ״ל ולא בשנים ודברי המחבר בע״כ מתפרשין כן אף שהוא דוחק בלשונו מ״מ ההכרח כן כיון שאין טעם בדבר גם הרי מקור הדברים מהטור ושם מוכח כן וז״ב בעיני ודו״ק:
{ו} ואצ״ל אם הדברים מוכיחים שלא נתייאשו הבעלים שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנופל מב׳ שודאי אינו מתייאש שאומר אין כאן אחר אלא זה ודאי הוא נטלה והיום או למחר אתפוש משלו כנגדו ואפילו שרואה שנפל מג׳ דאיכא למימר ודאי מתייאש שאומר למי מהם אתבע כל אחד ואחד מהם יאמר חבירי לקחה אפילו הכי חייב להחזיר דאיכא למימר שלשתן הן שותפין באותו חפץ ואין אחד מהם חושד לחברו ולא מייאש וצריך להחזיר אפילו אם אין בו סימן שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי מהן נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבוא אליהו זכור לטוב ואפילו אינו שוה אלא שתי פרוטות כדפרישית לעיל:
(ו) {ו} ומה שכתב ואצ״ל אם הדברים מוכיחים שלא נתיאשו הבעלים שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנפל מב׳ שודאי אינו מתייאש וכו׳ מימרא דרב נחמן שם (כו.):
ומה שכתב ואפי׳ שראה שנפל מג׳ וכו׳ דאיכא למימר שלשתן שותפין באותו חפץ וכו׳ שם מימרא דרבא כתבתיה בסמוך:
ומה שכתב וצריך להחזיר אפילו אין בו סימן שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו ז״ל דברים נכונים בטעמם והכי משמע במימרא דרב נחמן שכתבתי בסמוך ראה סלע שנפל מג׳ ועלה אמר רבא לא אמרן וכו׳ וסלע דבר שאין בו סימן הוא דמטבע אין בו סימן ומה שאמר ואפי׳ אינו שוה אלא ב׳ פרוטות כדפרישית לעיל היינו לישנא בתרא דרבא שכתבתי בסמוך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) ואצ״ל אם הדברים מוכיחים כו׳ מימרא דר״נ שם:
היום או למחר אתפוס כו׳ כתב הרא״ש (דף קל״ג ע״ג) כי אף אם זה רוצה לישבע היסת שאינו בידו אפ״ה אין זה מחויב להחזיר מאחר שגם לו ברור שזה לקחה מהני תפיסתו וע״ל סימן פ״ז ומכאן יש ללמוד להא דכתב המרדכי פרק שבועת הדיינין כשהיה ראובן בבית שמעון ומצא שמעון תיבתו פרוצה ונוטל מתוכה והוא חושד לראובן דיכול להשביעו היסת כו׳ וכתבו מ״ו ר״ם בהג״ה בסימן ע״ה סי״ז דה״ה באם תפס משל ראובן בלא עדים אין מוציאין מידו כשלא היה כאן זולתו וגדולה מזו כתב רבינו בס״ס צ׳ בשם הרמ״ה דמוציא אפילו בדיינין בכיוצא בזה שלן ראובן בבית שמעון ויש עדים שהיו בביתו כלים ומיד כשיצא ראובן נאבדו ע״ש ובש״ע שם ס״ו כתבנו להלכה:
אפ״ה חייב להחזיר דאיכא למימר כו׳ פי׳ אפ״ה אינו רשאי להחזיקו לעצמו עכ״פ דשמא היו שותפין אלא צריך להכריז ביניהן ואם יוודע שלא היו שותפין אז הוא שלו אפי׳ הוא שוה הרבה דודאי נתייאש האובדו מיד וכמש״ר לעיל בסמוך ואין אחד מהן חושד לחבירו אלא אומר חבירי מצאה ולצערני הוא שותק ואחר שבעה יחזיר לי רש״י:
שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו כו׳ עד יהא מונח כו׳ ק׳ כיון דהן ג׳ ואיכא למימר ודאי נתייאש כו׳ א״כ יחזירנו לשלשתן יחד דממ״נ אם שותפין הן בו הרי החזירו לבעליהן ואם אינן שותפין בו אזי אותו שאבדו כבר נתייאש ממנו ומן הדין לא היה צריך להחזירו לידו ומאי מפסיד כשמחזיר לשלשתן יחד וע״ק דהלשון דחוק דמתחיל וכתב ז״ל וצריך להחזיר אפילו אין בו סימן וכתב עליו שאם ראה כו׳ עד יהא בידו כו׳ הרי דאינו מחזירו להן בכל ענין לכן נראה לגרוס ואם ראה ממי נפל בוי״ו ולא שאם בשין וענין בפני עצמו הוא דלעיל איירי בראה שנפל מג׳ ולאחר זמן מה הגביהו דבו שייך לומר דכבר נתייאש ועליו כתב דצריך להחזיר ור״ל דמחזיר לשלשתן יחד מכח הממ״נ כמ״ש ואח״כ דאם ראה ממי נפל כו׳ ר״ל שמיד כשראה שנפל הגביהו קודם שנתייאש אז הוה דינו דצריך להחזירו לאותו שנפל שמא אינן שותפין ובא לידו קודם שנתייאש ומה״ט אם לא ראה ממי נפל ואין בו סימן צריך להיות מונח בידו וק״ל:
כדפרישית לעיל פי׳ דשמא א׳ מחל לשנים ולאפוקי פרוטה א׳ וק״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ה) מָצָא דָּבָר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סִימָן הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. וְכֵן הַמּוֹצֵא דָּבָר שֶׁמּוֹכִיחַ בּוֹ שֶׁיֵּשׁ זְמַן רַב שֶׁנֶּאֱבַד מִבְּעָלָיו וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ סִימָן בְּגוּפוֹ אוֹ בִּמְקוֹמוֹ. {הַגָּה: הָא דְאַמְרִינָן דִּכְשֶׁאָמַר: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, הָוֵי יֵאוּשׁ, הַיְנוּ בַּאֲבֵדָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹב אֵצֶל גּוֹי, שֶׁמִּסְּתָמָא אֵינוֹ יֵאוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, לָא הֲוֵי יֵאוּשׁ, דְּהוֹאִיל שֶׁכָּל חוֹב הָוֵי סָפֵק אִי מִשְׁתַּלֵּם אִי לֹא, מִסְּפֵקָא אָמַר כָּךְ וְלֹא גָמַר וּמִיָּאֵשׁ (מָהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ ג׳).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(טו) ס) טור ס״ז מימרא דרב זביד משמיה דרבא ד׳ כ״ג ע״א כללא דאבידתא וכו׳
(טז) ע) שם ס״ח מעובדא דההוא גברא דאשכח כופרא וכו׳ לקמיה דרב כדמפרש ר׳ אבא שם
(יב) שיש זמן רב שנאבד כו׳ – דקדק לומר שנאבד שאז מסתמא מייאש ממנו לאפוקי אי מצאו במקום המשתמר או טמון באשפה או בחור דאיכא למימר דדרך הינוח או מטמון בא שמה וכמ״ש בסי׳ ר״ס מ״ש:
(ח) שנאבד – דקדק לו׳ שנאבד שאז מסתמא מייאש ממנו לאפוקי אי מצאו במקום המשתמר או טמון באשפה או בחור די״ל דדרך הינוח או מטמון בא לשם וכמ״ש בסי׳ ר״ס ע״ש. סמ״ע:
(יא) אפי׳ יש כו׳ – כמ״ש כ״ד ב׳ בא ישראל כו׳ וכל הסוגיא שם ושם כ״ג ב׳ וכמש״ו וכן כו׳:
(ליקוט) מצא כו׳ אפי׳ כו׳ – כמ״ש במתני׳ כ״ז אף השמלה כו׳ ובכמה מקומות (ע״כ):
(יב) (ליקוט) וכן כו׳ – עתוס׳ כ״ו א׳ ד״ה בכותל כו׳ וז״ש בגופה ואמר או במקומה כמש״ש כ״ג ב׳ ועהג״א שם (ע״כ):
(ב) [הגה] מי שיש לו חוב. נ״ב עיין לעיל סי׳ צ״ח ס״א:
(ג) דבר שנתיאשו הבעלים והנה הא דיאוש קונ׳ נראה דלא יצא ע״י יאוש מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכ׳ דהנ׳ התוס׳ בב״ק דקט״ז אהא דאמר בש״ס בעובד׳ דרב ספרא דלוינהו אריה ובכל ליל׳ שדר לי׳ חמרא כדמט׳ זימני׳ דרב ספר׳ שדר ליד׳ חמר׳ ולא אכלי קדם רב ספרא וזכ׳ בי׳ א״ל רב אחא מדפתי לרבינ׳ ל״ל למזכ׳ בי׳ נהי דכי אפקרי׳ אדעתי׳ דאריה אפקרי׳ אדעתי׳ דכ״ע לא אפקריה והקשו התו׳ בד״ח אדעת׳ דארי׳ דהא אמר בב״מ המציל מן הארי ומן הדוב הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וליישב זה נראה דהתוס׳ בב״ק דס״ו בד״ה כיון דבאיסור׳ כתבו וז״ל מכאן משמע שייאוש אינו כהפקר גמור דא״כ אפילו בתר דאתי לידי׳ באיסור יכול לקנות מן ההפקר ולכאור׳ אינו מובן דבאיזה ענין חלוק יאוש מהפקר הא כמו שהפקר כל המחזיק בו זכה בו כמו כן ביאוש לכן נראה לפענ״ד דבזה חילוק בין יאוש להפקר דבהפקר פליגי ר׳ יוסי ורבנן בנדרים דף מ״ג דר״י סבר דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה והנה אף דקי״ל בהפקר דהוי הפקר אע״ג דלא אתי לרשות זוכ׳ ואפילו הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו מ״מ ביאוש נראה דלא מהני עד דאתי לרשות זוכ׳ ואם נתייאש מהאביד׳ וכלה היאוש קודם דאתי ליד הזוכה א״צ לחזור ולזכות בו רק כיון שראהו תיכף זכה בו ואין שום אדם יכול לזכות בו שוב וזהו ראיית התוס׳ דאלת״ה רק דיאוש הוי כהפקר גמור ואפילו לא אתי ליד הזוכה יצא מרשות בעלים א״כ אפילו בגזילה נהי דהגזלן לא קנה מטעם דבאיסור אתי לידיה מ״מ הא של הנגזל ג״כ לא הוי דהא יאוש הוי כהפקר לכל אדם והאיך יכול לתובעו גוף החפץ כיון שאינו שלו שהוא הפקר רק דמים יכול לתבוע מה״ת יהי׳ עדיף אתי לידי׳ באיסור׳ מלא אתי ליד זוכה כלל ומדבעינן אתי ליד זוכה בהיתיר׳ ודאי דאי לא אתי ליד זוכה כלל לא הוי הפקר ומקרא גופיה מוכח כן דבשלמא בהפקר דאתי מקרא דתשמטנה ונטשתה דנלמד משמיטה הוי הפקר אפי׳ לא אתי ליד זוכה אבל יאוש כתבו התו׳ בב״ק ס״ז בד״ה מוצא אבידה דנפקא לן מהא דמה שמלה מיוחד׳ שיש לה סימנים שאין הבעלים מתיאשין וז״ל ושם בקר׳ כתיב ומצאת׳ ובב״מ כ״ב אמרינן ומצאתה דאתי לידיה משמע וכיון דלא נכתב קרא דיאוש קונה רק במקום דאתי לידיה מה״ת לן למילף במקום דלא אתי לידיה. ולפמ״ש מיושבים הרבה קושיות התו׳ דמה שהקשו שם מהא דנתייאשתי מפלוני עבדי דלמה יצא לחירות ולדברינו לא קשה דהא בעבד כבר אתי ליד זוכה דהא העבד מוחזק בעצמו גם קושית התוס׳ שהקשה דף ס״ט בד״ה כל שלקטו הא דיאוש אינו פוטר ממעשר למאן דס״ל דיאוש לא קנה וכל המחזיק בו זכה ודחקו עצמן לחלק ולפמ״ש הדבר פשוט דכשהוא ביד גזלן דלא קנה הוי בלא אתי ליד זוכה וברשותיה דבעלים קאי ואינו פוטר מן המעשר כמו שהפקר אינו פוטר לר״י קודם דאתי ליד זוכה ולא קשה ג״כ קושית התוס׳ דהכא דשאני מציל מפי ארי לניצול בעצמו מפי ארי דהמציל מפי ארי כלה היאוש אחר שבא ליד הזוכה אבל ניצל בעצמו מפי ארי הרי כלה היאוש קודם שבא ליד הזוכה והא דהוצרך הש״ס לומר אדעת׳ דארי אפקר׳ דהחילוק שבין ייאוש להפקר הוא דהפקר הוא מדעת ויאוש הוא שלא מדעת וכיון דמדעת השליכו לפני הארי הוי הפקר אפי׳ לא אתי ליד זוכה ולזה אמר דאדעתיה דארי׳ אפקריה ולא הוי הפקר מדעת ומטעם יאוש לא הוי צריך זכות בעצמו כיון דכלה היאוש קודם שבא ליד זוכה והשתא א״ש הא דמדמה הש״ס בב״ק שם בעלה חמורו מאליו להא דרב ספרא דקשה הא בהך דרב ספרא אינו הפקר מטעם שכתבו התוס׳ שם וכיון דהארי לא בא לטרוף ובעל חמורו גבי שטף נהר הפקר גמור הוא כמו במציל מן הנהר דהא הנהר בא לשטוף וא״כ אפילו לא אמרינן משמי׳ רחימו מ״מ הוי כזוכה מהפקר ועיין בנ״י שדחק בזה ולפמ״ש א״ש דמציל מן הנהר ג״כ אין לו דין הפקר שלא הופקר מדעתו רק מטעם יאוש הוא דדוקא באבידה שאבוד מכל אדם כגון שור הנסקל שהוזמו עדיו יש לו דין הפקר ממש ואפילו לא אתי ליד זוכה משא״כ הכא דמיירי ע״כ ביכול להציל ע״י הדחק דאי לאו הכי מצי אמר מהפקיר׳ זכינ׳ וכיון דיכול להציל ממילא אינו רק מטעם דכיון שעמד שם ולא רדף אחריו הוי יאוש כמבואר בב״מ דף כ״ב ד״ה שטף נהר ע״ש וכיון שעלה מאליו וכלה היאוש קודם שבא ליד זוכה נעשה של בעלים כדמעיקר׳ וע״כ הוצרך לטעם דמשמי׳ רחימו עליה וכמו בחמר׳ דרב ספרא ועיקר מה שמדמה הש״ס היא כמ״ש הנ״י ע״ש ועיין עוד במה שכתבתי בסי׳ רס״ד בזה:
{ז} בד״א בסתם אבל אם ידוע שנתייאשו הבעלים כגון שאמר ווי לחסרון כיס אפילו אם יש בו סימן הוא של מוצאו:
{ח} וכן המוצא דבר שמוכיח בו שזמן רב נאבד מבעליו שנתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או במקומו:
(ז) {ז} ומה שכתב בד״א בסתם אבל אם ידוע שנתייאשו הבעלים וכו׳ אפי׳ אם יש בו סימן הוא של מוצאו (שם כג.) אמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון שאמר ווי ליה לחסרון כיס מייאש ליה מינה וכתב הרא״ש והמוצא אח״כ אפילו בדבר שיש לו סימן הרי היא שלו:
(ח) {ח} ומה שכתב וכן המוצא דבר שמוכיח בו שזמן רב נאבד מבעליו שנתיאשו הבעלים הוא של מוצאו אפי׳ יש סימן בגופו או במקומו (שם:) ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא אתא לקמיה דרב א״ל שקול לנפשך לימא קסבר רב מקום לא הוי סימן אמר ר׳ אבא משום יאוש בעלים נגעו בה דחזא דקדיח ביה אלפי ופרש״י דקדיח ביה חילפי. ש״מ מימים רבים היה שם וכבר נואשו הבעלים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) בד״א [כו׳] שנתייאשו מימרא דרב זביד שם:
אבל אם ידוע שנתייאשו כו׳ פי׳ קודם שבא ליד המוצאו:
(ח) וכן המוצא דבר שמוכיח כו׳ שם מימרא דר׳ אבא:
שומן רב כו׳ שנתייאשו כו׳ פי׳ שאז ודאי נתייאשו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ו) לְפִיכָךְ, הַמּוֹצֵא מָעוֹת מְפֻזָּרִים וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, וְכִכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם וּמַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן לֹא בַּקְּשָׁרִים וְלֹא בְּמִנְיָנָם, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן וְגִזֵּי צֶמֶר שֶׁאֵינָם צְבוּעִים, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שֶׁבְּכָל אֵלּוּ מִסְתָמָא הִרְגִּישׁוּ הַבְּעָלִים בִּנְפִילָתָם, וְכֵיוָן שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן מִתְיָאֵשׁ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יז) פ) שם ס״ט משנה שם ד׳ כ״א ע״ב
(יח) צ) כדמפרש שם בגמרא דף כ״ג ע״ב
(יט) ק) שם במשנה וכדמפרש בגמ׳ שם
(כ) ר) שם במשנה ופי׳ רש״י צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן
(כא) ש) שם במשנה הלקוחים ממדינתן וכפירוש רש״י שם
(כב) ת) כדמפרש טעמא בגמ׳ שם ד׳ כ״ב ע״ב
(יג) לפיכך המוצא כו׳ – האי לפיכך קאי אמ״ש בסעיף ג׳ דאם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כו׳ הרי הוא של מוצאו אזה כתב דמה״ט מעות ואינך דקחשיב הן של מוצאו וז״ל הטור מעות אדם ממשמש בכיסו וכן לשונות דארגמן הן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשוב עליו וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמ׳ כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סי׳ מייאש מהן ושגם במקומן אין סי׳ שכל אלו אין דרך להניח ע״ג קרקע ודרך נפילה באו שמה ואין ידוע מקומן עכ״ל:
(יד) ומ״ש וככרות של נחתום – לאפוקי של בעל הבית שאין א׳ אופה כמו חבירו ויש לכל בע״ה סי׳ בלחם אפייתו:
(ד) (ס״ו מעות מפוזרות בגמרא אמרי׳ דזה לא הוי יאוש שלא מדעת דא״ר יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן כתב רבינו דמרגיש שנפל וברמב״ם פרק י״ד דגזילה כ׳ אבידה שלא מדעת לא הוי יאוש כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע דנפל ואף ע״פ שכשידע שנפל נתייאש ה״ז אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפלה אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או כיוצא בזה אינו יאוש ע״כ וקשה הא במעות אמרינן מסתמא הוה יאוש וי״ל דבא למעט בידוע שנחסר לו הדינר רק שלא ידע שנפל אלא סבר שנתנו לפלוני כמ״ש אח״כ וסיפא הוי פירושא דרישא ועוד נראה לי דהרמב״ם איירי באופן שהיה לו הרבה דינרין בכיס ונאבד אחד מהן כגון זה אין אדם מרגיש מיד עד שימנה המעות וכן מחלקינן סוף פרק הגוזל דף קי״ח הא דאית ליה זוזי אחרינא בכיסיה וכ״כ בסי׳ שנ״ה לענין גניבה וזה נכון גם לענין מציאה כאן כנלע״ד:
(ט) נחתום – לאפוקי של בעה״ב שאין א׳ אופה כמו חבירו ויש לכל בעה״ב סי׳ בלחם אפייתו. שם:
(יג) שאינם צבועים – טור:
(ד) מסתמא הרגישו הבעלים ולא הוי יאוש שלא מדעת ובקצה״ח ס״ק א׳ הביא בשם הב״י והט״ז דבניחות׳ דמצוה אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולזה כתב באחד ששכח לבטל חמצו וביטל אחר שש דמהני דאמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה והא דאמר הש״ס בפסחים דאין מועיל ביטול משחשיכ׳ נדחה מהלכה ע״ש וישתקע הדבר ולא יאמר וח״ו לומר כך דבלאו הכא ידעינן דלא ניחא ליה בחמץ דהא איסורא לא ניחא ליה דלקני ובלאו הכי אינו ברשותו כלל דאיסור הנאה הוא רק דרחמנא אוקמיה בע״כ ברשותיה כדאמרי׳ שני דברים אינן ברשותן של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו א״כ מה בכך דידעי׳ דמעיקרא לא ניחא ליה כיון דרחמנא אוקמי בע״כ ברשותו כל זמן שלא ביטל בפה או בלב:
{ט} לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהן סימן לא בקשרים ולא במניינם וחתיכות של בשר שאין בהן סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינן צבועים ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם ממשמש בכיסו כל שעה וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשיבי וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע ודרך נפילה באו שם ואין ידוע מקומן.
(ט) {ט} ומה שכתב לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וכו׳ הרי אלו שלו משנה שם (כא.):
ומה שכתב שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן לשונות של ארגמן חשיבי כבר נתבאר דהכי איתא בגמ׳:
ומה שכתב ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשוב וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן כ״כ שם הרא״ש ויש לתמוה עליו למה החליף שטת הגמרא שאמרו גבי עיגולי דבילה וככרות אגב דיקירי ממשמש בהו ואפשר שהוא ז״ל לא היה מפרש יקירי מלשון כובד אלא מלשון חשיבות אי נמי אפי׳ את״ל שהיה מפרש יקירי מלשון כובד כיון דבמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי:
ומה שכתב בשם הרמב״ם מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו בפט״ו מה׳ גזילה:
ומה שכתב ול״נ דבגמרא מוקי למתני׳ דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי וכו׳ טעמו דכי אותביה עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני׳ דמצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו שני במכנשתא דבי דרי ואם כדברי הרמב״ם טפי הוה עדיף לאוקומה כדאשכחינהו דרך נפילה והחכם המרשים כתב על מ״ש רבינו ול״נ וכו׳ נהירים ומאירים דבריו דהא דאקשינן ה״ד אי דרך נפילה אפי׳ טובא נמי וכו׳ גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרי׳ בעיגולי דבילה והא דמותבי לאביי ממתניתין ומתרצינן לה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן ליה מתני׳ בכל אנפא מתוקמא כאביי עכ״ל וכדבריו כתב הרמב״ן ז״ל אהא דקאמר בגמרא אמאי דתנן מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו וכמה א״ר יצחק קב בד׳ אמות ה״ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן והקשו התוס׳ והרמב״ן ז״ל למה ליה לאוקומה למתני׳ בקב בד׳ אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמא בדרך נפילה ואפי׳ טובא ומפרקי׳ משום דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מצי לאוקומא בדרך נפילה וכתב הרמב״ן ז״ל וזו שהביא רבינו ז״ל בהלכות אי דרך נפילה אפי׳ טובא נמי הרי אלו שלו אינו נכון לפי מה שכתבנו וצ״ל שהוא סובר דבתר דמתרצים בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקבא עכ״ל וכ״כ בנ״י:
אבל המוצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר צבועים שם במשנה (כה.):
ומה שכתב וחתיכות בשר או דג שיש בו סימן שם בגמ׳ (כג:) ומפרש התם דאף ע״ג דיהיב סימנא בחתיכה גופה אי דדפקא אי דאטמא לא הוי סימנא אי לאו דיהיב סימנא בחתיכה כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא וכתבו רבינו לקמן בסימן זה:
ומה שכתב או כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז מבואר שם:
ומה שכתב והמוצא חבית של יין ושמן וגרוגרות ותבואה קודם שיפתחו האוצרות חייב להכריז וכו׳ שם בברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זתים הרי אלו שלו ורמי עלה מדתנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז ופריק אביי אידי ואידי ברשום ול״ק כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו האוצרות ופירשו התוספות ברשום שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו ואחר שנפתחו האוצרות לא הוי רושם סימן מפני שב״ה אחד מוכר לחנונים הרבה וכולן רשומים בענין אחד ורש״י פי׳ קודם שנפתחו האוצרות שעדיין לא הגיע זמן מוכרי חביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן וז״ש רבינו לאחר שנפתחו האוצרות אין בהם סימן:
ומה שכתב ועוד אפי׳ אם יתן בהם ב״ה סימן אינו מועיל וכו׳ היא כדברי התוס׳:
ומה שכתב ופי׳ ר״י דוקא במלאים שכל מדתם שוות אבל אם הם חסרים יש בהן סימן במדה דבר פשוט הוא וכך הם דברי הרמב״ם שכתב בפט״ו מהלכות גזילה אם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן הרי אלו שלו ואע״פ שהן רשומין שכל הכדות כך היו רשומות ונמצאו אלו הכדין כככרות הנחתום שיש צורה אחת לכולן ומשקל אחד לכולם כתב ה׳ המגיד בפט״ו מה׳ גזילה כתב הראב״ד דוקא ברקתא דנהרא אבל בדוכתא אחריתי מקום הוי סימן עד כאן לשונו ועיקר דהכי מסקנא דגמרא למ״ד מקום הוי סימן עכ״ל.
וכתבו רבינו לקמן בסימן זה:
מצא צבורי פירות חייב להכריז משנה שם (כד:):
ומה שכתב ומקומן הוי סימן כבר כתבתי בסימן זה דהכי אמרינן בפ׳ אלו מציאות (בבא מציעא כו:) דמקום הוי סימן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה כו׳ מידי דמיכל הוא וחשיבי כו׳ וגיזי צמר כו׳ טעמים אלו שהזכיר רבי׳ כתב הרא״ש ז״ל וכתב ב״י ז״ל ויש לתמוה עליו למה החליף שיטת הגמרא שאמרו (בדף כ״א) עיגולי דבילה כו׳ אגב דיקירי ממשמש בהו ואפשר שהוא ז״ל לא היה מפרש יקירי מלשון כובד אלא מלשון חשיבות א״נ אפילו את״ל שהיה מפרש יקירי מלשון כובד כיון דמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי עכ״ל ושני התירוצים אינם נוחים לי דלתירוצא קמא קשה חדא דשם לפני זה ובתריה נקט לשון חשיבות ומ״ש דנקט גבי עיגולי דבילה לשון יקר ועוד דא״כ למה לא הקשה המקשן מאניצי פשתן דלא שייך בהו טעמא דחשיבי ודוחק לומר שידע טעמא דאיידי דכבידים יודעים בעלים בנפילתן דמ״מ מדרך התלמוד לפרש כל הקושיות והתירוצים השייכים והא ראיה שכל הקושיות שנקט התם כמעט התירוצים בסגנון אחד אלא שאין חשיבות דהאי כחשיבות דהאי ואפ״ה פרט לכולהו ועוד דאי איתא שהרא״ש פי׳ לשון יקירי הנזכר בגמרא לשון חשיבות לא היה הוא כותב אצל אניצי פשתן לשון אגב יקירייהו שהרי התם טעמא משום כבידותן הוא ועל תירוץ שני ק׳ ר׳ לא שנה ר״ח מנ״ל כיון דסתמא תלמודא קאמר (דקאמר) דעיגולי דבילה אגב דיקירי ממשמש והמקשן לא אהדר ליה כלום ממחרוזות של דגים איך ימלא לבו של הרא״ש לומר דקשיא ממחרוזות ושגם טעם של עיגולי דבילה הוא משום דחשיבי לכן נ״ל דודאי גם הרא״ש ורבינו פירשו אגב דיקירי לשון כבידות כמו שפרש״י ז״ל אלא דס״ל הא דאמרינן ת״ש עיגולי דבילה כו׳ אין קושיית המקשן מעיגולי דבילה אלא מאניצי פשתן דבסיפא ועלה קא משני אגב דיקירי כו׳ ולאו מילתא חדתא היא זו שכן נמצא כמה פעמים בתלמוד שהמקשן מביא התחלת הענין ועיקר קושייתו מהסיפא אע״פ שאינו מסיימו ובפרט כאן יש קצת סמך לזה מדקאמר ת״ש עיגולי דבילה הרי אלו שלו ובמשנה לא נזכר הרי אלו שלו עד לבסוף בתר אניצי פשתן אבל מעיגולי דבילה לא רצה המקשן להקשות דלבתר דשמע מהתרצן דמעות כיון דאדם עשוי למשמש אחריהן בכל שעה אמרינן מסתמא גם זה האובד הרגיש מיד בהן ונתייאש ממילא ידע דדכוותה עיגולי דבילה וכל מיני מאכל כיון דחשיבי לאדם וממשמש אחריהם בכל שעה נמי מסתמא מרגיש מיד בנפילתן אבל מ״מ פריך שפיר מלשונות של ארגמן לפי שלא ידעו סברא זו דלשונות של ארגמן חשיבי אבני אדם ודוק (ואע״פ דלפ״ז גם לשונות של ארגמן נכלל בקושיא זו והתרצן לא השיב ע״ז עד דחזר והקשה מינה י״ל שהסדרן חלקם לשני קושיות כיון שכל אחד יש לה תירוץ באפי נפשה):
ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני׳ כו׳ (ריש א״מ) וכבר כתבתי בפרישה דר״ל ולהרמב״ם טפי הוה עדיף לאוקמי בדאשכחינהו דרך נפילה ל׳ ב״י והחכם המרשים כתב ז״ל מ״ש ול״נ כו׳ נהירים ומאירים דהא דאקשי ה״ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו׳ גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרי׳ בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתני׳ ומתרצינן לה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן לה מתניתין בכל אופן מיתוקמא כאביי עכ״ל וכדבריו כתב הרמב״ן ז״ל אהא דקאמר (ר״פ) אמאי דתנן מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו וכמה אמר ר׳ יצחק קב בד׳ אמות ה״ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן והקשו התוס׳ והרמב״ן ז״ל ל״ל לאוקמי למתניתין בקב בד׳ אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמי בדרך נפילה ואפילו טובא ומפרקי׳ משום דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מצי לאוקמי בדרך נפילה וכתב הרמב״ן ז״ל וזו שהביא רבינו ז״ל בהלכות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו ואינו נכון לפי מה שכתבנו ונ״ל שהוא סובר דבתר דמתרצה בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו כו׳ ה״נ יקירי וחשיבי ולא איצטריך אביי לדר׳ עוקבא עכ״ל עכ״ל ב״י ואני אומר שאף שהרמב״ן והמרשים כתבו זה לשינויא דחיקא ליישב דעת הרי״ף והרמב״ם כ״כ אבל המעיין שם בגמרא ובתוס׳ יראה ויבין שממקום שבאו המרשים והב״י משם ראיה לדברי רבינו בהגמרא דלדעת המרשים הו״ל לתלמודא למימר לבתר דמסקינן תירוצא דיקירי וחשיבי השתא דאתית להכי פירות מפוזרים נמי בדרך נפילה ואפילו טובא וכדרך התלמוד בכל מקום גם מהתוס׳ מוכח כן שכתבו ז״ל א״ר יצחק קב כו׳ ה״ד אי דרך נפילה כו׳ ור׳ יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש כו׳ ע״ש וק׳ הא אביי גופא מודה במילי דחשיבי ויקירי וא״ל שהתוס׳ כ״כ אדברי ר׳ יצחק קודם שידע המסקנא דהא כיון שכתבו דמשום דברי אביי מוקי לה הכי מאן דידע הא ידע הא אלא ש״מ שהתוס׳ ס״ל דבפירות לא שייך ה״ט משום דסתם פירות הנזכר בלשון משנה הוא תבואה (וכדמשמע לשון הגמרא דמוקי לה במכנשתא דבי דרי ודכותה בב״ב המוכר פירות לחבירו מקבל רובע טינופת לסאה ופר״ש פירות תבואה וכן מוכח התם בגמרא ועוד הרבה דכוותיה) ותבואה כיון דלא חזי למיכל עד דטחינן ולשינן ואפינן ממנה לחם לא [חשיבי] וכן כבידות נמי לא שייך דסתם תבואה אין אדם נושאה על כתיפו כ״א ע״ג בהמה או מביאה ע״ג עגלה וא״כ אינו מרגיש מיד בנפילתה מחמת כובדה ול״ד לאינך דחשיב במשנה אניצי פשתן דמיירי במעט דומיא דלשונות של ארגמן דאדם נושאן בעצמן וא״ל דה״ט דפירות מפוזרים סתמא קתני משמע אפילו מעט משא״כ אניצי פשתן דהיינו חבילות פשתן דא״כ איך מוקי לה הגמרא בקב בד אמות דלאותה אוקימתא צ״ל דמיירי בקב דוקא ולא מעט (ממנו) ולדעת התוס׳ צ״ל שהמקשן דפריך אי דרך נפילה אפילו טובא נמי אליבא דרבא פריך וה״ק לדידך דאמרת קב בד״א הוא שלו אי דרך נפילה ע״כ צ״ל דס״ל כרבא דאי כאביי הוה אסור וא״כ אפילו טובא נמי ורב עוקבא דשני במכנשתא דבי דרי לסברתו השיב ליישב דברי ר׳ יצחק אפילו אליבא דרבא וזה בעינו דעת הרמב״ן ומש״ה קשיא ליה על הרי״ף שהביא הך פירכא דאי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו׳ דכיון דאליבא דרבא הוא ואנן קיי״ל כאביי הו״ל להשמיטה וכמו שהשמיטו הרא״ש מה״ט וז״ש ונ״ל שהוא סובר כו׳ נראה שהרי״ף סובר כן אבל לי ולחכמי צרפת לא ס״ל הכי אלא כמו שכתבנו (והוא דעת התוספות) וגם רבינו ידע דאיכא למדחק ולתרץ כמו שתירץ המרשים אלא שלא מסתבר ליה ומש״ה לא כתב עליו לשון תמיהא או לשון קושיא מהגמרא אלא לשון לא נהירא כנ״ל ודוק:
מצא ציבורי פירות חייב כו׳ לשון המשנה (סוף דף כ״ד) ציבורי פירות ציבורי מעות ג׳ מטבעות כו׳ חייב להכריז ע״כ וכלשון הזה הביאה הרי״ף והרא״ש ז״ל וא״כ יש לתמוה על רבינו שהשמיט ציבורי מעות ועיינתי בכל ספרי רבינו ולא מצאתי ליה והיה אפשר לומר דס״ל דלשון המשנה בדרך פי׳ נשנה וה״ק ציבורי מעות דהיינו ג׳ מטבעות כו׳ וכמ״ש התוס׳ התם על הא דפריך הא גופא קשיא כו׳ ז״ל אמתניתין לא פריך דמצינו למימר דג׳ מטבעות היינו פי׳ דציבורי מעות ע״כ וכיון שכן התרצן שהשיב לו כל שאין עשויין כמגדלות מפוזרות קרי להו משמע שמודה לסברתו ועוד דמסתמא מעות מפוזרות דקתני במתניתין הוא דומיא דמעות מפוזרות הנזכר בברייתא דמשלחפי שלחופי וא״כ ממילא ציבורי מעות היינו ג׳ מטבעות זע״ג זה שהוא דבר והיפוכו כך היה אפשר ליישב דעת רבינו אבל הוא דוחק ועוד דברמב״ם איתא להדיא דשני דינים הן וכן בקיצור פסקי הרא״ש לכן נ״ל להגיה בדברי רבינו ציבורי מעות (וכן משמע קצת ממ״ש בסמוך גבי בדין של מחטין) ומסיק וקאמר דמקום הוה סימן אף בציבורי מעות וטעמא דאמרינן דמטבע לא הוה מקום סימן הוא איידי דזוטרי א״א לכוין המקום וציבורי מעות ודאי אפשר לכוין וכן משמע התם בגמרא דלמ״ד מקום הוה סימן אפילו ציבור פירות וציבור מעות מחזירים בסימן מקום והשתא א״ש מה שמסיק רבינו וכתב אח״כ בסמוך ז״ל בד״א שמחזירין מטבע בסימן בסימן מקום וכמ״ש עוד מזה א״נ אפשר לומר דרבינו השמיט ציבורי מעות משום דאין דרך הנחת בני אדם כן לציבור מעות במקום הליכת בני אדם ובכל מקום דרך רבינו להשמיט דינים דאינם שכיחים:
(ט) לפיכך המוצא מעות כו׳ משנה שם ואדלעיל קאי אמ״ש אבל אם אין בו סימן לא בגופו כו׳:
וככרות של נחתום פי׳ שסתם ככרותיהן שווין הן לאפוקי של בע״ה דיש בהן סימן:
וחתיכות של בשר שאין בהן כו׳ פי׳ וחתיכות של בשר שהן נחתכין באופן שאין בהן סי׳ לאפוקי נחתכין אתלת קרנתא דהוה סימן כמ״ש בסמוך:
ולשונות של ארגמן צמר סרוק ומשוך כעין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן רש״י:
הרגישו הבעלים בנפילתן כלומר הרגישו מיד בנפילתן:
חשיבי פי׳ ע״י חשיבתן ממשמש בהו וידע מיד בנפילתן:
ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות כו׳ הא דלא פרט נמי חתיכות בשר דתנן שם במשנה ורבי׳ ג״כ נקט בלשונו לפני זה אפשר משום דבכלל מחרוזות הוא והא ראיה דהתוס׳ כתבו שם (כ״ג ריש ע״ב) בד״ה ומחרוזות של דגים ז״ל וה״ה מחרוזות של בשר ואע״ג דלענין בשר שנתעלם מן העין הוא סימן דהוא איסור קל דאין הלכה כרב משא״כ בענין אחר ע״ש וא״כ רבינו נקט רבותא דאפילו מחרוזות בשר אין בו סימן וא״צ להכריז וכ״ש חתיכות בשר:
מידי דמיכל הוא וחשיבי עבד״ר:
והרמב״ם כתב מצא פירות כו׳ בפט״ו מהלכות גזילה כ״כ:
ולא נהירא כו׳ במכנשתא דבי דרי ר״ל ואם כדברי הרמב״ם הו״ל לאוקמי למתניתין בכל ענין ומיירי בדאשכח הפירות בדרך נפילה אלא ודאי אפילו מצאם דרך נפילה אפ״ה חיישינן דילמא אתיא לידו קודם שיתייאשו ועבד״ר:
מכנשתא דבי דרי פי׳ בשעת אסיפת הגרנות:
כדפרישית לעיל סימן ר״ס סעיף ח׳:
וידוע שנתייאשו פי׳ שנתייאשו מתחלה קודם שבא ליד המוצאו וק״ל:
אבל המוצא ככרות כו׳ שם במשנה:
וחתיכות בשר כו׳ שיש בהן סימן פירשו בגמרא אע״ג דיהיב סימן בחתיכה אי הוה דדפקא או דאטמא לא הוי סימנא עד דיהיב סימן איך נחתך כי הא דרב דרכו הוא למחתך אתלת קרנתא וכמ״ש רבינו בסמוך בסי״ו בהדיא:
קודם שיפתחו האוצרות כו׳ מקור דברים הללו הם שם פ׳ א״מ (דף כ״ב ע״ב) באוקימתא דאביי ויש שם ב׳ פירושים פי׳ רש״י והתוס׳ כתבו שם על פרש״י שאינו נראה להן והנה נראה לפרש כל דברי רבינו בזה ע״פ פי׳ רש״י ופי׳ התוס׳. לפי׳ התוס׳ הוא זה שכתבו שכל חביותיהם היו מגופין למעלה במגופה של חרס וכל בע״ה שהיה לו יין למכור עשה מגופת חביותיו משונה מחבירו וע״י אופן עשיית המגופה היה כל בע״ה מוכר חביותיו ולכן נקרא רושם וקודם שנפתחו האוצרות היינו קודם שהגיע זמן מכירת היין ואז המכירה אינה שכיח וזש״ר חביות הנמצאות קודם שנפתחו האוצרות חייב להכריז שיש סימן ברשימתן כלומר שאופן עשיית רשימת החביות הוא סימן כיון שאין כל בעלי הבתים רושמים בשוה לכן אם יבוא הרגיל למכור ליתן הסימן מהדרינן ליה ולא חיישינן שמכרו ואם חנוני הלוקח יין נותן הסימן מהדרינן ליה ולא חיישינן שמא של חנוני אחר הוא שקנה ג״כ מבע״ה זה וממנו נפלה כיון דלאו שעת מכירת יון הוא ואין זה שנפל ממנו החבית מתייאש וחייב להכריז אבל אחר שנפתחו האוצרות שהגיע ומן מכירת היין ובע״ה א׳ מוכר לכמה בני אדם שוב אינו חייב להכריז משום דבעליהם מתייאשים לומר המוצא לא יחזיר לי באמרו שמא מחנוני אחר נפל ואין הרשימה סימן וגם הלוקחין אין יכולין לטעון טענת ברי שהוא שלו מה״ט ומכ״ש שאין מחזירין אותן לבעלי בית המוכרים מה״ט שמא מכרו ומלוקח נפל ואח״כ אמר ועוד אפילו כו׳ ור״ל ועוד איכא טעמא אחרינא אצל בע״ה המוכר דאפילו אי יבוא ויתן סימן מיוחד שאינו רגיל בשאר חביות ואין הנכנסים לבע״ה לקנות מרגישין באות׳ סימן אפ״ה אין מחזירין לו כיון דהוא זמן מכירה ושמא מכרו כו׳ ואף שלא נזכר זה בגמרא נראה דלמדו רבינו מדין שטרות הנמצאין שכתב רבינו (בסימן פ״ה ס״ח) דאין מחזירין מה״ט אפילו אומר סימן מובהק שבשטר ע״ש ומ״מ נראה דכאן דוקא לבע״ה כתב רבינו דלא יחזיר הא אם חנוני שאינו רגיל למכור חביות מחזירין לו בסימן מובהק מיוחד ומ״מ א״צ להכריז דמסתמא אין לחביות סימן כ״א הרשימה וק״ל. וגם ע״פ פירש״י נוכל לפרש כל דברי רבינו בזה שכתב שאין סימן ברשימה עצמה להיות לכל בע״ה רשימה מיוחדת אלא שהמגופה רשומה בטינא לאחר שפותחין החביות קאמר (והוא סימן משום שקצתן נושאין החביות בלא רשומת המגופה בטינא אלא מניחין המגופה עליו כן פירש״י בשינויא קמא שאמר הא ברשום הא במציף פי׳ שמונח המגופה עליו בלא רשימת טינא אבל בשינויא בתרא דקודם ולאחר פתיחת האוצרות א״צ לזה דמניחין המגופה עליו בלא רשימה ע״ש) וקודם שרגילין למכור אין רגילין לפתחם כלל אלא המגופה עם החבית סתומה בשוה ואין לו סימן כלל מש״ה כשנמצאת זו החבית שהיא נפתחת ונרשמת בטינא מיחשב לסימן משא״כ לאחר שרגילין למכור ולפתוח חביותיהן שאז נמצאין רשומין הרבה מש״ה אין ברשימה סימן ופירוש זה כתבו הרמב״ם פט״ו דהלכות גזילה ואבידה וכמ״ש המ״מ ונראה שכ״כ מדכתב הרמב״ם שכל הכדות כך היו רשומים דלפי׳ התוס׳ הול״ל שכל כדי בע״ה א׳ רשומין הן וק״ל ויתיישבו ג״כ דברי רבינו ע״פ פי׳ זה ומה שמסיק רבינו וכתב ועוד אפילו אם יתן בע״ה כו׳ ר״ל יתן בו סימן מובהק אחר וכמ״ש לפי שיטת התוס׳ וק״ל ובאמת שכך נוח לי לפרש דברי רבינו ע״פ פרש״י דאילו לפי׳ התוס׳ לא הו״ל לקצר אלא לפרשו אבל הראב״ד כתב שם כפי׳ התוס׳ ע״ש ועכ״פ ל״נ דברי ב״י בזה שפי׳ ריש דברי רבינו אליבא דרש״י:
ומש״ר ועוד אפילו אם יתן כו׳ כפי׳ התוס׳ ודוק. ואגב אכתוב ליישב בגמרא דל״ת לפרש״י מאי מקשה המקשן או למה לא מתרץ ר׳ זירא שם דהמשנה דקתני יכריז מיירי ברשום והברייתא מיירי בעדיין לא נפתח החבית מעולם דאז אין שם סי׳ וצ״ל דס״ל דמסתמא כל שנמצא בשוק היינו לאחר שנפתחו האוצרות למכור ומש״ה מוקי ברשום ובמציף ע״ש ודוק:
ופי׳ ר״י דוקא במלאים כו׳ כ״כ בשמו בהגהות מרדכי דכשהם חסרים לא שייך למיחש לשמא מכרו דא״כ איך לא ירא שמא משעת המכירה לקח קצת מהמדות שמסתמא הלוקת חבית חסר אינו עומד לאוצר אלא לשתותו או למכרו מיד אלא ודאי האמת אתו שלא מכרו עדיין וק״ל:
מצא ציבורי פירות כו׳ הא דכתב ציבורי לשון רבים לשון משנה נקט וה״ה ציבור אחד כיון דמקום הוה סימן וכן הוא בגמרא ע״ש (דף כ״ה ע״א) דקאמר ז״ל ציבורי פירות כו׳ שמעת מינה מנין הוה סימן תני ציבור פירות שמעת מינה מקום הוה סימן תני ציבורי פירות ופרש״י זיל הכי קמדחי ליה זיל הכי קמדחי ליה שמעת מינה דלטעם סימן מקום גרסי׳ ציבור פירות ולפי מ״ש בדרישה דנראה לגרוס בדברי רבינו ג״כ ציבורי מעות וכלשון המשנה א״ש דכתב ציבורי וכצ״ל מצא ציבורי פירות ומעות ועבד״ר:
(ט) {ט} ומ״ש לפיכך המוצא מעו׳ וכו׳ ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וכו׳. כ״כ שם הרא״ש ואיכא לתמוה דבגמרא מותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מעיגולי דבילה וככרות של נחתום דהרי אלו שלו אמאי והא לא ידע דנפל מיניה ופריקו התם נמי אגב דיקירי מידע ידע בהו ופרש״י דיקירי כובד משאם עכ״ל והשתא מאי דוחקיה דהרא״ש ז״ל ששינה מה שפרש״י ומה שכתב ב״י כיון דבמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי עכ״ל לא ידענא מי הגיד לו דבמחרוזות ליכא כובד דפשטא דסוגיא משמע דהמקשה דנקט בקושיא עיגולי דבילה וככרות של נחתום לאו דוקא הני אלא מכולהו דקחשיב להו במתניתין קא מקשה ומאן דפריק אכולהו פריק אגב דיקירי מידע ידע בהו אכן לפעד״נ דדברי הרא״ש ז״ל בנויים על פי דברי התוספות בדיבור הראשון פרק אלו מציאות שבאו ליישב מ״ש דבכריכות לא הוי שלו אלא בר״ה אבל לא ברה״י ובעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתניתין הוי שלו אפילו ברה״י ומפרשים דאליביה דרבא דקיי״ל כמותו דסימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום נמי הוי סימן מיירי הכא בכריכות ליכא סימן ובר״ה מקום נמי לא הוי סימן משום דמינשתפי אבל ברשות היחיד הוי מקום סימן דמיירי דאשכח דרך הינוח אבל עיגולי דבילה וכולהו דקחשיב אין בהם סימן והוי שלו אף ברה״י ומיירי דמצאם דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן וא״ת ואמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי משאר דאיירי דרך נפילה ויש לומר דכריכות איידי דיקירי אינו הווה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ ושכחם שם עכ״ל ולפ״ז צריך לומר דעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתניתין דהוי שלו אפילו ברה״י היינו משום דהוי דרך נפילה לפי שאין דרך להניחם על הארץ אפילו עומד לפוש אלא פורס טלית על הארץ ומניחן עליו וכיון שמצאן על הארץ בודאי נפלו שלא מדעת ואיירי בדלא יקירי דהווה הוא דיפלו שלא מדעת וכל זה אליבא דרבא והא דמשני אגב דיקירי מידע ידע בהו אינו אלא לאביי ולא לרבא כך היא דעת התוס׳ וקשיא ליה להרא״ש דכיון דקיימא לן כרבא דמקום הוה סימן [וסימן] העשוי לידרס הוי סימן וקיי״ל נמי כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש השתא ליכא למימר דטעמייהו דעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתני׳ הוי משום כובד משאם דאם כן מאי שנא מכריכות דאינן שלו אלא בר״ה ולפיכך סבירא ליה להרא״ש דצריך לפרש טעמא אחרינא דעיגולי דבילה וכל אינך אינו אלא כיון דמידי דמיכל נינהו אי נמי מידי דחשיבי כמו לשונות של ארגמן קא ממשמש בהו ואפשר נמי דלמסקנא היינו דקמשני אגב דיקירי כלומר אגב דחשיבי ויקירי בעיניו קצתם מטעם דמידי דמיכל וקצתם דחשיבי טובא אף ע״ג דלאו מידי דמיכל נינהו מידע ידע בהו והא דפי׳ רש״י יקירי כובד משאם אינו אלא למאי דקס״ד מעיקרא דלא הוה קשיא לן אלא אאביי אבל למסקנא דקיי״ל נמי כרבא דמקום הוי סימן וסימן העשוי לידרס הוי סימן צריך לדחוק ולפרש יקירי מל׳ יקר וחשובות כנ״ל דעת הרא״ש ואחריו נמשך רבינו אלא דאכתי קשיא טובא בדברי הרא״ש והטור שפירשו בגיזי צמר ואניצי פשתן דטעמם דמחמת כובדן מרגיש בנפילתן דהשתא קשיא מאי שנא מכריכות דדוקא בר״ה הוי שלו אבל לא ברשות היחיד דאינו הווה שיפלו שלא מדעת מחמת כובדן וכו׳ א״כ בגיזי צמר ואניצי פשתן נמי נימא הכי דאם באת לחלק ולומר דכיון דליכא למימר בהו דמחמת כובדן אינו הווה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ שהרי אין דרכן להניחן בארץ אם כן בע״כ שנפלו ממנו שלא מדעת אלא דמחמת כובדן מרגיש בנפילתן א״כ גם בעיגולי דבילה וכל אינך נפרש כך כמו בגיזי צמר ואניצי פשתן ותו דמאי דוחקייהו לפרש בגיזי צמר ואניצי פשתן טעם אחר הוה להו לפרש בהו נמי טעמא דמשום דחשיבי ממשמש בהו כל שעה כי היכי דקאמר גבי לשונות של ארגמן דהשתא הוי ניחא טפי דליכא טעמא דמחמת כובדן אינו הווה שיפלו וכו׳ אלא בכריכות בלחוד וצ״ע:
ומ״ש והרמב״ם כתב מצא פירות מפוזרים וכו׳ ולא נהירא וכו׳. ע׳ בב״י שכתב בשם כמה גדולים דמפרשים דלמסקנא דמשני לאביי אגב דיקירי מידע ידע בהו תו לא צריכינן להך אוקימתא דמכנשתא דבי דרי אלא אף בפירות מפוזרים אם מצאם דרך נפילה לאביי הרי אלו שלו דאיידי דיקירי מרגיש בנפילתן ומתייאש מהן ובזה התיישבה השגת רבינו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ז) מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִים, אִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה, לֹא יִגַּע בָּהֶם. וְאִם דֶּרֶךְ נְפִילָה, הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כג) א) ל׳ הרמב״ם שם סט״ו דין ז׳ ושם במשנ׳ וכתב הב״י בשם החכם המרשי׳ וכן בכ״מ דהא דמתרצינן לה בגמ׳ שם ד׳ כ״א ע״ב במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן מתני׳ בכל אנפי מיתוקמ׳ ובדאשכחינהו דרך נפיל׳ ושכ״כ הרמב״ן לדעת הרי״ף וכ״כ הנ״י ע״כ ומ״ש בדרך הנחה לא יגע דמקום הוי סי׳ וכרבא שם סוף ד׳ כ״ב
(טו) ואם דרך נפילה הן שלו – המחבר סתם כדעת הרמב״ם שכתב הטור כן בשמו וטעמו דהני נמי מידי דמיכל הוא וחשיבי על האובד למשמש בהו וידע מיד בנפילתן דומה לעיגול דבלה הנ״ל אבל הטור השיג עליו ע״ש בסעיף ט׳ ובדרישה כתבתי טעמו דלא חשיבי מידי דמיכל דסתם פירות הן תבואה וחסירין טחינה וליש׳ ואפיה וגם אינו מרגיש בנפילתן דדרך תבואה לנשאה על עגלה או סוס לא על גבו מ״ש שכתבתי שכן דעת התוספות והרא״ש וגם הרמב״ן שכתב ישוב לדעת הרמב״ם והרי״ף הוא עצמו נראה דס״ל כדעת התוס׳ ומהתימה על מור״ם שלא כתב דעת׳ לפחות בשם י״א:
(י) נפילה – המחבר סתם כדעת הרמב״ם וטעמו דהני נמי מידי דמיכל נינהו וחשיבי על האובד למשמש בהו וידע מיד בנפילתן דומיא דעיגולי דבילה אבל הטור השיג עליו ע״ש בס״ט וטעמיה דלא חשיבי מידי דמיכל דסתם פירות הן תבואה וחסירין טחינה ולישה ואפייה וגם אינו מרגיש בנפילתן דדרך תבואה לנשאה על עגלה או סוס לא על גבו וכן דעת התוספת והרא״ש ומהתימא על הרמ״א שלא כתב דעתם לפחות בשם י״א. שם:
(יד) מצא כו׳ – כ״א א׳ ועבה״ג ואין דעת התוס׳ כן וע״ש ד״ה וכמה כו׳:
והרמב״ם ז״ל כתב מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני׳ דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים כדפרישנא לעיל בקב בד׳ אמות הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ח) הַמּוֹצֵא כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְגִזֵּי צֶמֶר הַצְּבוּעִים, וַחֲתִיכוֹת בָּשָׂר אוֹ דָג שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סִימָן, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, חַיָּב לְהַכְרִיז.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כד) ב) ל׳ טור ס״ט משנה שם דף כ״ה ע״א
(כה) שם פשוט שם בגמ׳ דף כ״ג ע״ב וכי הא דרבה בר רב הונא מחתך ליה אתלתא קרנתא וכו׳
(כו) ג) ברייתא שם
(טז) וחתיכת בשר כו׳. שיש בהם כו׳ – פי׳ כשיש בו סי׳ דלא בכל חתיכת בשר או דג יש בו סי׳:
אבל המוצא ככרות של בעל הבית גיזי צמר צבועים וחתיכות בשר או דג שיש בו סימן או כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ט) מָצָא כְּרִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶם סִימָן. וְאִם מְצָאָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אִם דֶּרֶךְ נְפִילָה, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן, הַמָּקוֹם הָוֵי סִימָן. אֲבָל אִם מָצָא אֲלֻמּוֹת, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, נוֹטֵל וּמַכְרִיז, {הַגָּה: שֶׁמְּקוֹמָן סִימָן. וּמִיהוּ, בְּמָקוֹם שֶׁהַכֹּל נוֹתְנִין שָׁם, כְּגוֹן חָבִיּוֹת בִּשְּׂפַת הַנָּהָר, אֵינוֹ סִימָן, שֶׁהַכֹּל פּוֹרְקִין שָׁם. הַמּוֹצֵא חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, קֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁיֵּשׁ בְּרִשּׁוּמָן סִימָן. לְאַחַר שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, אֵין רִשּׁוּמָן סִימָן וְאֵין חַיָּב לְהַכְרִיז (טוּר). וְדַוְקָא אִם כָּל הֶחָבִיּוֹת שָׁוִין וְהֵן מְלֵאִים, אֲבָל אִם חֲסֵרִים הֵם, יֵשׁ סִימָן בַּמִּדָּה בַּמֶּה שֶׁבָּהֶן (שָׁם בְּשֵׁם ר״י).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(כז) ד) שם במשנה וכדמפרש בגמ׳ שם ריש ד׳ כ״ג אליבא דרבא דכיון דמתגלגל ברגלי אדם אדם ובהמה לא הוו מקום סימן שם בגמרא
(כח) ה) ברייתא שם סוף ד׳ כ״ב
(כט) אוקימתא דרב זביד שם דף כ״ג ע״ב
(ל) ו) אוקימתא דאביי שם
(יז) כריכות קטנות של שבלים בר״ה – האי ר״ה ל״ד הוא אלא כל שמצאו במקום הליכות בני אדם ר״ה מיקרי וכן מוכח מלשון הטור שכתב בסי״ב ז״ל מצא עמרים קטנים ברה״י כגון בשדה זרוע׳ אם ניכר כו׳ עד אבל מצאן בר״ה כו׳ ש״מ שכל שרה שאינה זרועה ר״ה מיקרי וכן מוכח בסי׳ ר״ס ס״י ע״ש בפרישה:
(יח) שהרי אין בהן סי׳ – פי׳ לא מצד עצמן שכולן שוות ולא מצד מקומן מפני שמתגלגלים ברגלי בני אדם ואינו סומך על מקום הנחתו לבא לומר במקו׳ זה הנחתיהן משא״כ במצאו ברה״י דסמך על מקום הנחתו:
(יט) אם הוא דרך נפילה – כגון שמצאו מפוזרי׳ ובאמצע השדה. ודרך הנחה הוא שמונחין יחד מן הצד:
(כ) אלומות – הן כריכות גדולות דאפי׳ בר״ה במקו׳ הליכות בני אדם אין דרך בני אדם לזוזן ממקומן:
(כא) שיש ברישומן סימן – פי׳ כל ב״ה אף שיש לו למכור כמה חביות לכולן יש רשימה אחד במקו׳ מגופתן אבל אין רשימת חבית של בע״ה זה כמו רשימת חביות של בעל הבית אחר מ״ה אם מצאו קודם שנפתחו האוצרות למכור החביות צריך להכריזו ואם יבא בע״ה ויתן סימן רשימתו מחזירו לו ואין חוששין שמא מכרו ומהלוקח נפל והבע״ה יודע מקדמת דנא סימן רשימתו כיון דעדיין לא הגיע הזמן למכור וכן אם יבא א׳ ויאמר אני לקחתי מפלוני זה שמצא׳ וסימן זה יש בו ברשימה מאמינין לו ולא אמרי׳ דמהמוכר נפל דאם כן איך ידע הוא הסימן ולא חיישינן נמי שמא הוא לקח חביות ממנו וחביתו בידו ומזה ידע סימן חבית של בע״ה וגם אחר קנה מב״ה זה וממנו נפל וזה רמאי הוא ואמר דמידו נפל דכיון דלא הגיע זמן מכירת החביות ולא חיישינן שמכר עוד לאחרים משא״כ אחר שנפתחו האוצרות דאיכא למיחש לשני החששות לכך אין מחזירין אותו לבעה״ב המוכר ולא להלוקח בסי׳ הרשימה ועפ״ר ודרישה מ״ש עוד מזה:
(יא) בר״ה – לאו דוקא ר״ה אלא כל שמצאן במקום הליכת בני אדם ר״ה מקרי וכן מוכח בסי׳ ר״ס ס״י. שם:
(יב) נפילה – כגון שמצאן מפוזרים ובאמצע השדה ודרך הנחה הוא שמונחין יחד ומן הצד. שם:
(טו) המוצא כו׳ – שם וכפי׳ תוס׳ ד״ה ברשום וד״ה אביי:
(טז) ודוקא כו׳ – שם ד״ה חביות כו׳:
והמוצא חבית של יין ושמן וגרוגרות ותבואה קודם שיפתחו האוצרות חייב להכריז שיש סימן ברשימתן אבל לאחר שנפתחו האוצרות אין בהן סימן ואין חייב להכריז ועוד אפילו אם יתן בהן בעל הבית סימן אינו מועיל שמא מכרו והוא מכיר הסימן שבו ופי׳ ר״י דוקא במלאים שכל מדתם שוות אבל אם הם חסרות יש בהן סימן במדה שבהן.
{יב} מצא עמרים קטנים ברשות היחיד כמו שדה זרוע אם ניכר שדרך נפילה באו שם הרי הן שלו מפני שאין בהן סימן ואם דרך הנחה חייב להכריז שמקומן סימן:
{יג} אבל מצאן ברשות הרבים הרי הן שלו מפני שמתגלגלים ברגלי בני אדם ואין מקומן סימן אבל עמרים גדולים שאין מתגלגלין אפילו מצא ברשות הרבים חייב להכריז שמקומם סימן ומקום שהכל רגילין ליתן שם כגון חבית בשפת הנהר אינו סימן שהכל פורקים חביותיהם שם כל דבר שיש בו סימן אפילו הוא ברשות הרבים שהוא נדרס ברגלי בני אדם חשוב סימן:
(יב) {יב} {יג} מצא עמרים קטנים ברשות היחיד כמו שדה זרוע אם ניכר שדרך נפילה באו שם הרי אלו שלו וכו׳ שם (כב:) אהא דתנן מצא כריכות ברה״ר הרי אלו שלו אמר רבה ואפילו בדבר שיש בו סימן אלמא קסבר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן רבא אמר ל״ש אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן חייב להכריז אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס הוי סימן תנן כריכות ברה״ר הרי אלו שלו ברה״י נוטל ומכריז היכי דמי אי דלית בהו סימן ברה״י מאי מכריז אלא לאו דאית בהו סימן וקתני ברה״ר הרי אלו שלו אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן אמר לך רבא לעולם דלית בהו סימן ודקאמרת ברה״י מאי מכריז מקום ורבה אמר מקום לא הוי סימן ת״ש כריכות בר״ה הרי אלו שלו ברה״י נוטל ומכריז והאלומות בין בר״ה בין ברה״י נוטל ומכריז רבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות בר״ה הרי אלו שלו דמנשתפא ברה״י חייב להכריז דלא מנשתפא והאלומות בין בר״ה בין ברה״י נוטל ומכריז כיון דיקירא לא מנשתפא. ופרש״י העשוי לידרס. שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם והחפץ נמוך ונוח לידרס: ברה״י. כגון בשדה זרוע שאין רוב בני אדם דורכין בה ויש מיעוט שהולכים בה. במקום. טעמא דכריכות ברה״י משום מקום ובדבר שאין בו סימן: דמנשתפא. מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחלה עכ״ל.
ואמרינן בתר הכי אמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות בר״ה הרי אלו שלו ברה״י אי דרך נפילה הרי אלו שלו אי דרך הינוח נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן ל״ש בר״ה ול״ש ברה״י בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז ופי׳ רש״י ברה״י אי דרך נפילה הרי אלו שלו דליכא למימר מקום הוי סימן דהא לא ידע היכי נפל מיניה אי דרך הינוח נוטל ומכריז מקום ולא יניחם שם שמא ימצאם עכו״ם ויטלם שמא שכחום הבעלים:
ומה שכתב רבינו ומקום שהכל רגילים ליתן שם וכו׳ אינו סימן וכו׳ שם בגמרא:
ומה שכתב כל דבר שיש בו סימן אפילו הוא ברה״ר שהוא נדרס ברגלי בני אדם חשוב סימן היינו כרבא דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפט״ו מהלכות גזילה וכ״נ שהוא דעת הרי״ף ורבינו אשר ז״ל שכתבו הא דאמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברה״ר הרי אלו שלו וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) מצא עמרים קטנים כו׳ משנה שם ופירש״י כן ע״ש:
ברשות היחיד כגון בשדה זרוע כו׳ דוקא נקט רבינו שדה זרוע וכל שאינה זרוע רה״ר מיקרי וכן מוכח ממ״ש רבינו לעיל (סימן ר״ס סעיף י״א):
אם ניכר שדרך נפילה כו׳ מפני כו׳ שבגופן אין סימן שכל עמרים בין גדולים בין קטנים נקשרים בשוה ומקום נמי ליכא דהא לא ידע היכן נפל מיניה:
(יג) אבל מצאם בר״ה כו׳ משנה וגמרא שם:
כל דבר שיש בו סימן כו׳ שהוא נדרס (שם דף כ״ב) וכרבא דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן ופרש״י דבר שיש בו סימן בגופו אע״פ שמונח במקום שרבים דורסים שם והחפץ נמוך ונוח לידרס וסבר רבה דא״צ להחזיר אפילו עדיין סימן עליו ובעליו נותנין הסימן משום דודאי נתייאש כיון דעשוי לידרס ולבטל הסימן ורבא ס״ל כיון דמ״מ איתא לסימן בעינו חייב להכריזו דס״ל דבעלים אינן מתייאשין דסוברים ישראל ראשון המוצאו לא ידרוס עליו אלא יטלנו ויכריז ונותן בו סימן ובזה תבין שמש״ר כל דבר שיש בו סימן ר״ל שעדיין הסימן עליו ומ״ש אפילו הוא ברה״ר שהוא נדרס כו׳ ר״ל שהרה״ר הוא נדרס ברגלי אדם ובהמה והול״ל שבעל האבידה נתייאש ממנו בסברו שהסימן כבר נתבטל בדריסת הרגל שדורסין שם קמ״ל ושם אליבא דרבא קאמר בגמרא דכריכות קטנים בר״ה שאינו חייב להכריז ה״ט משום דלית בהו סימן בגופן וכריכות גדולים בר״ה חייב להכריז אע״פ שאין בו סימן משום דמקום הוה סימן וכמש״ר לעיל בסמוך וע״ש בגמרא (דף כ״ב):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(י) הַמּוֹצֵא צִבּוּרֵי פֵרוֹת אוֹ פֵּרוֹת בִּכְלִי, אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, חַיָּב לְהַכְרִיז.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לא) משנה שם סוף דף כ״ד
(כב) ציבורי פירות כו׳ – דאין דרך אדם לדרוס הפירות והוה מקומן סי׳:
(יג) פירות – דאין דרך לדרוס אפירות ומקומן הוי סי׳. שם:
מצא צבורי פירות חייב להכריז שודאי הונחו שם ומקומן הוי סימן אף על פי שהוא ברשות הרבים שאינן מתגלגלים ברגלי בני אדם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יא) הַמּוֹצֵא מָעוֹת מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָת מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, הֲרֵי הֵם כִּמְפֻזָּרִים. אֲבָל אִם מָצָא צִבּוּר מָעוֹת, חַיָּב לְהַכְרִיז.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לב) ז) משנה ד׳ כ״א ע״א
(לג) ח) הכי דייק לה מברייתא שם דף כ״ה ע״א
(לד) ט) משנה שם סוף דף כ״ה
(כג) מעות מפוזרות הרי הן שלו – דידע בנפילתן מיד כמ״ש בסעיף ו׳:
(כד) צבור מעות כו׳ – דודאי הניחו שם ויש סימן במנין ובמקום שהונחו שם דהמוצאן אינו מזיזן ממקומן:
(יד) מעות – דידע בנפילתן מיד כמ״ש בס״ו. שם:
(טו) צבור – דודאי הונחהו שם ויש סי׳ במנין ובמקום שהונחו שם דהמוצאן אינו מזיזן ממקומן. שם:
(יז) ציבור – ר״ל אפי׳ א׳ דקי״ל מקום הוי סי׳ ועגמ׳ שם וכן בפירות:
אבל מצא שנים אפילו עשויין כמגדל או אפילו ג׳ ואינן כמגדל אלא מונחין זה ע״ג זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחפי פירוש מקצתו של זה ע״ג זה ומקצתו של זה ע״ג קרקע הרי הן שלו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יב) מָצָא שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה וְהֵם עֲשׂוּיִם כְּמִגְדָּל, {הַגָּה: דְּהַיְנוּ הָרָחָב לְמַטָּה וְהָאֶמְצָעִי רָחָב מִן הָעֶלְיוֹן, אוֹ שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים כְּסֻלָּם דְּהַיְנוּ רֻבּוֹ שֶׁל אֶמְצָעִי עַל גַּבֵּי תַחְתּוֹן וְרֻבּוֹ שֶׁל עֶלְיוֹן עַל גַּבֵּי הָאֶמְצָעִי (טוּר).} אוֹ שֶׁהָיוּ אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד עַל גַּבֵּיהֶם כְּדֵי שֶׁאִם יַכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶם יִנָּטְלוּ בְּבַת אַחַת, חַיָּב לְהַכְרִיז. הָיוּ עֲשׂוּיִן כְּשֵׁיר (פֵּרוּשׁ, כְּאֶצְעָדָה שֶׁהוּא עָגֹל, רַשִׁ״י) אוֹ כְּשׁוּרָה אוֹ כַּחֲצוּבָה (פֵּרוּשׁ, כְּג׳ רַגְלֵי הַקַנְקָן כָּל אֶחָד כְּנֶגֶד אֲוִיר שֶׁל שֵׁנִי, רַשִׁ״י), הֲרֵי זֶה סָפֵק וְלֹא יִטֹּל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהעודהכל
(לה) י) ברייתא שם דף כ״ה ע״א
(לו) כ) ובדרך זה כתב ג״כ הרמב״ם שם והוא כפירש״י שם כסולם מאי דמסיק ופשוט מיהא חדא וכו׳ ולא ידעתי למה השמיטו המחבר ב״י
(לז) ל) רמב״ם שם פט״ז דין ב׳ בעיא שם כסולם מהו וכפי פירושו ונפשטא מהא דא״ר נחמן אמר רבה בר אבוה כל שאלו מכניס לה קיסם וכו׳ אבל דעת הטור הוא שהוא בכלל מ״ש עשוייה כמגדל כולם בעיות דרבי ירמיה שם ולא נפשטו
(כה) עשוי׳ כמגדל – ל׳ הטור וכן אם מצא ג׳ מטבעות מונחי׳ זו ע״ג זו עשויין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מהעליון שודאי כך הונחו שם ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג׳ הן וא״צ שיאמר שעשויין כמגדל עכ״ל ור״ל כיון שמצאן מונחין באופן זה כמגדל ודאי לאו דרך נפילה באה שמה באקראי אלא בדרך הנחה בכוון מ״ה צריך להכריז (אבל שנים מונחי׳ זה על זה בדרך זה אין מזה ראיה וכמ״ש בסמוך והטעם דלמא איתרמי ונפלו כך) ויכריז מטבעו׳ מצאתי והוא יאמר סי׳ מנין ומפני שמיעוט רוב שנים והרי גם הוא הכריז מטבעות מצאתי ל׳ רבים מ״ה בשנים לא הוה סי׳ עד שיאמר ג׳ הן והמחבר העתיק ל׳ הרמב״ם שסתם ולא פירש דבריו מאי מכריז ומאי סי׳ נותן בו ועד״ר שם כתבתי דמשמע מדבריו דס״ל דסי׳ מגדל הוי סימן:
(כו) ורובו של עליון ע״ג האמצעי – בטור מסיק וכתב ז״ל אבל מצא ב׳ אפי׳ עשוין כמגדל או אפילו ג׳ ואין עשוין כמגדל אלא כולן מונחין זה ע״ג זה וכולן שווין ברוחב או שלחופי משלחופי פי׳ קצתו של זה ע״ג זה ומקצתו של זה ע״ג הקרקע הרי הן שלו עכ״ל:
(כז) כשיר – פי׳ בעיגול כזה כחצובה הוא כלי שיש לו שלשה רגלים כזה:
(ה) (סי״ב עשוין כמגדל) לדברי רבינו מקום הוי סימן במטבעות שהרי כתב בד״ה שמחזירין מטבע בסי׳ מקום וכו׳ וקשה ל״ל כמגדלין הא אין עשוין כמגדלין אמאי הן שלו נהי דאין כאן הוכחה דנימא ודאי הינוח מ״מ לא יצא מכלל ספק הינוח אע״ג דבזה ל״מ הנחה כיון דמיירי במקום שאין משתמר כלל דודאי אפי׳ אם הניחו שם ודאי ישכחו אח״כ אלא דמהני לענין שלא מייאש שיכול להגיד סימן וכיון שיש סי׳ במקום דינו דנוטל ומכריז בשלמא בפירות מפוזרות ומעות מפוזרות דמהני י״ל דכיון דהם דרך פיזור יש הוכחה דלא נעשו דרך הנחה ואין כאן סימן מקום מה שא״כ במעות שאינן עשוין כמגדלין ומונחים בדרך שרגילין להיות מונחים אמאי לא נימא מספק דנוטל ומכריז כמו דמצאן אחרי הגפה דסימן ר״ס דבעי׳ דוקא מדדין שאם מצאן קבועים אמרינן דהוי מקום סימן וכמ״ש המ״מ בפט״ו מגזילה על דברי הרמב״ם בספק הינוח היינו ספק נפילה וצ״ל דשאני מעות שאין דרך להניח מעות ע״ג קרקע בלא כיס ע״כ לא אמרינן מספק דהוא דרך הנחה. וכתב בטור דשנים לא הוי סימן קשה כיון דשנים לא הוי סימן דמיעוט רבים שנים גם בג׳ ניחוש כיון דלא מכריזין פחות מג׳ הוי ג׳ כמו ב׳ דכשם שבב׳ אין ראיה ממה שלא אמר טפי ה״נ בג׳ וי״ל דכל שבא לאפוקי בין יחיד לרבים ודאי יאמר מה שיש רבים תחלה משא״כ כשבאין לחלק בין רבים לחשוב לרבים:
(טז) האמצעי – הטור מסיק וכת׳ ז״ל אבל מצא ב׳ אפי׳ עשויין כמגדל או אפי׳ ג׳ ואין עשויין כמגדל אלא כולן מונחין זה על גב זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחופי פי׳ מקצתו של זה ע״ג זה ומקצתו של זה ע״ג הקרקע הרי הן שלו ע״כ. שם:
(יח) (ליקוט) מצא כו׳ – דוקא שלשה וטבעא מכריז ויתן סי׳ במנין. גמ׳ וערא״ש שם. וצ״ע למה השמיטו הרמב״ם וש״ע (ע״כ):
(יט) (ליקוט) והם כו׳ דהיינו כו׳ – כר״ח דהלכה כמותו נגד ר׳ יוחנן ור״י מגדלאה ס״ל כוותיה ואין הלכה כיחיד נגד שנים. ומכריז טבעא כמש״ש בגמ׳ מאי מכריז כו׳ דזהו אף לר״ח ור״י מגדלאה (ע״כ):
(כ) או שהיו כו׳ – גמ׳ שם:
(כא) כדי שאם כו׳ – צ״ל אחר סולם וכ״ה בגמ׳ וברמב״ם:
(ליקוט) או שהיו א׳ מכאן וא׳ מכאן וא׳ על גביהן או זה על מקצת זה כדי שאם יכניס קיסם ביניהם ינטלו בבת א׳ חייב להכריז. היו עשויים כשיר או כשירה או כחצובם או כסולם ה״ז ספק ולא יטול – דל״ג בגמ׳ פשוט מיהא חדא כו׳ אלא אמר רב נחמן כל כו׳ והוא מילתא בפ״ע אבל סולם לא איפשטא ודברי ש״ע תמוהים וע״ל בהג״ה שכ׳ כפירש״י והרא״ש וכגי׳ שלנו (ע״כ):
(כב) (ליקוט) ולא יטול – והרא״ש כ׳ וחייב להכריז דספק איסורא לחומרא אבל להרמב״ם א״צ דאין מוציאין ממון מספק וכמו בספק בכורות וכיוצא וע״ל סי׳ ר״ס ס״י בש״ע והג״ה (ע״כ):
{י} וכן אם מצא שלשה מטבעות זו ע״ג זו עשויין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מהעליון שודאי כך הונחו שם ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג׳ הן ואצ״ל שעשויין כמגדל וכן המוצא אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן או כסולם רובו של אמצעי ע״ג תחתון ורובו של עליון ע״ג אמצעי.
ואם מצאן כשיר פירוש מוטלין בעוגל או בשוה באורך זה אצל זה או כחצובה פירוש כג׳ רגלי קנקן מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב״ם ז״ל דלא יטול וא״א הרא״ש ז״ל כתב נוטל ומכריז בד״א שמחזירין מטבע בסימני מקום.
(י) {י} ומה שכתב וכן אם מצא ג׳ מטבעות עשויין כמגדל וכו׳ (שם כה.) במשנה מצא צבורי מעות ג׳ מטבעות זו ע״ג זו חייב להכריז ובגמרא (שם) א״ר יצחק והיא שעשויים כמגדלים וה״ד רויחא תתאה ומציעא עילויה וזוטא עילויה מציעא:
ומה שכתב ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג׳ הן ואין צ״ל שעשויין כמגדל שם מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אמר רבינא טבעא מכריז ופרש״י טבעא מכריז. מטבעות מצאתי הילכך תרי לאו סימן הוא דמיעוט מטבעות שנים וכתב הרא״ש ואם לא עשויין כמגדלין אז תליא בדרך נפילה נפל ונתייאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במנינא ותרי אע״פ שהם דרך הינוח דלא אתרמי דנפלי אהדדי כיון דטבעא מכריז א״א ליתן סימן במנינן דמיעוט טבעא שנים וצ״ל דתרי אתרמי דנפלי דאל״כ תרי נמי יתן סי׳ מקום והא דפריך תלמודא אפי׳ תרי נמי הו״מ לשנויי תרי נמי איתרמי דנפלי אלא האמת מתרץ לו דטיבעא מכריז מנין הוי סימן והראב״ד מתרץ בדברים קטנים כמו מטבע א״א לכוין המקום עכ״ל:
ומה שכתב וכן המוצא אחד מכאן ואחד מכאן וא׳ על גביהן שם בברייתא:
ומה שכתב או כסולם וכו׳. שם בעיא דאיפשטא:
ומה שכתב אבל מצא ב׳ אפילו עשויים כמגדל או אפילו ג׳ ואינן כמגדל וכו׳ כבר נתבאר בסמוך:
ומה שכתב או שלחופי משלחופי וכולי הרי הן שלו מבואר שם בגמרא:
ומה שכתב ואם מצאן כשיר או כשורה או כחצובה מבעיא ולא איפשיטא שם:
ומה שכתב בשם הרמב״ם דלא יטול בפט״ז מה׳ גזילה:
ומה שכתב בשם הרא״ש דנוטל ומכריז ז״ל שם לא איפשיטא ואזלינן לחומרא דאיסורא הוא ומכריז:
ומה שכתב בד״א שמחזירין מטבע בסימן בסימני המקום אבל אם אין לו סימן במקום אלא בגופו אפילו יאמר רשומה בחותם מלך פלוני או אפילו שמו כתוב עליה אין מחזירים לו וכו׳ ברייתא שם ולשון רבינו שכתב שמחזירין מטבע בסימני המקום אינו מדוקדק דהו״ל למימר בסימני מנין וכמ״ש בסמוך וזה יאמר שלש הן ואיפשר דקרי ליה סימני מקום משום דשלש מטבעות בעינן שיהיו עשויים כמגדלים כדי שנדע שדרך הינוח הם:
וכתב הרמב״ן הא דתניא אין סימן למטבע נראה דה״ק אין סימן בצורת מטבע להפריש בין דינר לדינר לפי שהרבה מהן נטבעות במטבע אחד וכולן דומות אבל אם נתן בה סימן נסדקה היא בכך וכך מחזיר ומה שאמר רבינו דאמרינן דילמא אפוקי אפקה תפתר בשמו כתוב עליה דאע״ג דודאי ידיעא מילתא דדידיה הוות חוששין שמא הוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי היא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ״ל.
וכ״כ נמ״י בשם הר״ן דאם נתן בה סימן נסדקה מחזיר שהרי מטבע לענין זה כשאר כל כלים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ובפרק אלו מציאות כתב נ״י דה״ה שאינו רחב רק שמונחים זו ע״ג זו ולא דמשמע כן בדברי הטור
(ג) ולא קשה כלל דאין כל הדברים שוין דשאני מטבעות דכל אדם יש לו מעות אצלו ודרכן לאבדן דרך נפלה ולכן בעינן שיהיו מונחים דרך מגדלים שיהא בו סימן ובלא זה חיישינן דילמא דרך נפילה נפל וכבר אייאוש ממנו אבל מחטים ויתדות וכיוצא בהן אין דרכן של בני אדם לשאת אותם אם לא הצריכם לכך וכל הנושא אצלו מאלו דברים יודע מניינן ומדקדק בכך וע״כ מנין הוי סימן כנ״ל:
(י) ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג׳ הן עיין ברמב״ם בפי״ו שכתב סתם חייב להכריז ולא פי׳ אופן ההכרזה משמע שיכול להכריז איזה שירצה מנין או טבעת אבל מלשון הרי״ף שהביא מימרא דרבינא דאמר טבעא מכריז משמע דטבעא דוקא מכריז וכן נראה דעת הרא״ש שכתב ז״ל והמוצא מכריז טבעא והאובד יאמר ג׳ היו כו׳ ותרי אע״פ שהם דרך הינוח דלא אתרמי דנפלי אהדדי כיון דטבעא מכריז א״א ליתן סימן במניינו דמיעוט טבעא שנים וצ״ל דתרי אתרמי דנפלי דאל״כ תרי נמי יתן סימן מקום והא דפריך תלמודא אפילו תרי נמי הו״מ לשנויי תרי אתרמי דנפלי אלא האמת מתרץ לו דטבעא מכריז ומנין הוה סימן והראב״ד מתרץ בדברים קטנים כמו מטבע א״א לכוין המקום עכ״ל ולשונו מגומגם קצת שכתב בתחילה בלשון פסיקא ותרי כו׳ ואח״כ כתב וצ״ל כו׳ והם כדברים הסותרים ונראה לע״ד שמ״ש בתחילה ותרי אע״פ כו׳ לסברת הראב״ד שכתב בסוף כ״כ ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה ומהפכו שבבא ותרי אע״פ שהם כו׳ צ״ל אחר דברי הראב״ד ועל דבריו קאי ועכ״פ נ״ל שלדברי הראב״ד כ״כ ובין כך ובין כך כיון שהביא להראב״ד באחרונה מוכח שדעתו ס״ל דמקום לא הוה סימן וכיון שכך צריך להכריז טבעא והאובדו צריך שיאמר מניינא ומש״ה ב׳ אע״פ שלא אתרמי אינו חייב להכריז ובשיטתו הלך רבינו ולפ״ז נראה דגם בג׳ צריך דוקא סימן מנין אבל עשייתן כמגדלים לאו סימנא הוא ולא מהדרינן ליה ע״י דאל״כ אלא שמגדל לבדו סימן הוא א״כ תרי נמי דהא לא אתרמי דנפלי ורבינו שכתב אצ״ל שעשויים כמגדלים אין כוונתו דאי אמר כן הוה סימן בזה לחוד אלא כוונתו דל״ת דלא יחזיר לידו עד שיכוין ג״כ אופן הנחתן כיון דהוא יודע שכך הניחן וצ״ע:
ואצ״ל שעשויים כמגדלים דקדק רבינו וכתב ואצ״ל שעשויים כו׳ לאפוקי מפרש״י שמשמע מלשונו דבעינן שיאמר סימן מגדלים דז״ל שם (דף כ״ה) אההיא דאמר ר׳ יצחק והוא שעשויין כמגדלים לקמן מפרש ששלשתן רחבין זה מזה ומניח מלמטה את הרחב ועליו את הבינוני ועליון הוא הקצר שבכולן כמגדל הזה העשוי היסוד רחב ומקצר ועולה וכי מנחי הכי לאו דרך נפילה הוה אלא דרך הינוח והיה דעתו לחזור וליטלן ושכחה הילכך נוטל ומכריז וזה בא ונותן סימן ואומר מגדלין היו עשויין עכ״ל משמע להדיא דס״ל שצריך שיאמר שהיו עשויין כמגדלין ובאמת שפשטא לשון התלמוד משמע כדעת רבינו שהרי מסקינן שם מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אמר רבינא טבעא מכריז ע״כ ומדאסקינן שמכריז טבעא משמע להדיא שהוא נותן סימן מנין דאל״כ אכתי קשה מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי וזה יתן סימן מגדלות ונראה דס״ל לרש״י כיון שהסדרן סידר הך פירכא מאי מכריז מנין כו׳ בתר דעתיה דר׳ יוחנן שאמר אפילו של מלך אחד כו׳ ולא סדרו מיד אחר המשנה או אחר התניא נמי הכי משמע להדיא דהאי פירכא ליתא אלא אליבא דר״י לחוד (וזהו שדייק רש״י וכתב למטה ז״ל ופרכינן מאי מכריז ודיוק לישניה זה דפירכא זו אר׳ יוחנן קאי דאל״כ מאי ופרכינן ונראה שהפסקא שקודם תיבת ופרכינן צ״ל אחר תיבת מאי מכריז דע״כ הכל דיבור אחד הוא וכאן הוא ס״ד וכן נראה דעת מ״ו בח״ש) וטעמא דבשלמא לר׳ יצחק שפי׳ דג׳ מטבעות דקתני במתניתין דוקא כשאינם שווים אבל בשווים אימור אתרמויי אתרמי הכי ודרך נפילה הוא ודאי פשוט שמכריז מנין והוא נותן סימן שעשויין כמגדלין ולהכי דוקא תלתא אבל תרי לא דאין מגדל פחות מג׳ דהיינו רוחב ומיצעי וזוטי אבל לר׳ יוחנן דא״צ להיות כמגדלין אלא אפילו כל שלשתן שוה ברוחב וס״ל דלא חיישינן לאתרמויי וכל שנמצאים מונחים אהדדי ודאי הונחו לכאן מדעת א״כ קשיא אפילו תרי נמי ואליביה שנינן טבעא מכריז נמצא דלפי מאי דקיי״ל כר׳ יצחק (שכן פסקו כל הפוסקים) מכריז מנין והוא נותן סימן עשויין כמגדלים ולפ״ז פרש״י דלעיל הוא לפי קושטא דדינא זהו דעת רש״י ז״ל אבל רב אלפס והרא״ש ז״ל השמיטו הך פירכא גם אפילו אם נאמר שהמקשן לר׳ יוחנן הקשה וכמשמעות לשון הגמרא מ״מ לבתר דמשנינן לר׳ יוחנן דמכריז טבעא גם לר״י טבעא מכריז ונראה שזהו דעת התוס׳ שכתבו (בסוף הדיבור שכתבתי בסמוך ז״ל) וי״ל דשפיר משני טבעא מכריז כלומר דאע״פ שאיכא לשנויי בדרך אחר מ״מ ניחא ליה לתרץ טבעא מכריז לפי שמסתבר לרבינא דקושטא דדינא הכי הוה להכריז טבעא ושיאמר הוא המנין אבל סימן העשוי כמגדלים לאו סימן הוא שהרי אפשר שיתפזרו זה מזה קצת ע״י רגל בהמה וחיה ועוף או ע״י רוח ואיך יסמוך האובד לומר בברור עשויים כמגדלים מצאת אותם ועוד דכל המניח מעות מדעת דרכו להניחם זעג״ז כמגדל וא״כ אימא של אחר הם לפיכך לא מסתבר שיהיו עשויין כמגדלים סימן אלא הוראה בעלמא הוא שהונחו שם ושלא נפלו דרך נפילה ולהכי א״א להכריז אלא טבעא ויאמר הוא סימן מנין ובזה דברי רבינו מבוארים כן נ״ל ביאור הדברים ודוק ועמ״ש עוד בסמוך:
בסימני מקום לשון ב״י לשון רבינו שכתב מחזירין מטבע בסימני המקום אינו מדוקדק דהול״ל בסימני מנין וכמ״ש בסמוך וזה יאמר ג׳ הן ואפשר דקרי ליה סימני מקום משום דג׳ מטבעות בעינן שיהיו עשויין כמגדלים כדי שנדע שדרך הינוח הם עכ״ל וק״ל דהא השתא מסימן דמחזירין ביה מיירי רבינו ובעשוין כמגדלים אין מחזירין אלא מכריזין ע״י כן והיה נראה לומר לפי׳ ב״י דס״ל לרבינו דגם בסימן עשויין כמגדלים לחוד בלא מנין נמי מחזירין דמגדל הוה סימן אלא שלעיל כתב א״צ לסימן זה דמנין נמי הוה סימן משא״כ בשנים דלא מהני אפילו לסימן זה דילמא אתרמויי דאתרמי כך (וכבר כתבתי לעיל דסברא זו צ״ע) אבל אכתי ק׳ דהול״ל גם כן מנין לכן היה נ״ל להגיה מנין ומקום (וכמ״ש בפרישה) והשתא א״ש דקאמר בסימנים לשון רבים ואע״פ שלדעת הראב״ד לא הוה מקום סימן גבי מטבעות וכמ״ש לעיל בסמוך מ״מ אפשר דרבינו ס״ל כאידך סברא שהזכיר הרא״ש וכדעת התוס׳ שם אך גם זה דוחק שיסתום רבינו היפוך משמעות לשון הרא״ש דמלשון הרא״ש משמע דתפס דעת הראב״ד לעיקר וכמ״ש לעיל ולפי מה שהגהתי לעיל ציבורי מעות אתיא הכא נמי שפיר גי׳ מנין ומקום וקאי הבד״א גם ארישא דרישא ור״ל בד״א שמחזירין מטבע בסימן דוקא בסימן מנין כשאינם אלא ג׳ או בסימן מקום בציבור מעות אבל כו׳ וממש״ר בסמוך גבי בדי מחטין כו׳ יש ג״כ סמך להגהה זו ע״ש:
(י) וכן אם מצא כו׳ פי׳ נמי חייב להכריז:
ויכריז מטבעות מצאתי כך אמרו בגמרא ועמ״ש בסמוך:
וזה יאמר ג׳ הן כו׳ דודאי שלו הן דאל״כ מנא ידע שהן ג׳ שמא ב׳ או ד׳ או ה׳ הן משא״כ בשנים דכיון שמכריז טבעא כאילו מכריז שנים מצאתי שרוב מיעוט שנים ותו אין סימן באומר שנים הן:
ואצ״ל שעשויין כמגדלים עבד״ר:
וכן המוצא א׳ מכאן כו׳ פי׳ נמי חייב להכריז ויכריז טבעא:
אבל מצא ב׳ אפילו כו׳ וא״ת יהיה מקום סימן וי״ל דתרי אתרמו ונפלו אהדדי ואינו מוכח שהונחו שם א״נ בדברים קטנים כמטבעות לא שייך שיהיה מקום סימן ועבד״ר:
פי׳ מקצתו כו׳ ולשון שלחופי לשון יציאה כלומר יצאה מזה הונחה ע״ז כמו שיכל את ידיו מתרגם בירושלמי ושלחיף את ידוהי:
וכתב הרמב״ם ז״ל דלא יטול בפי״י מהלכות גזילה כ״כ:
וא״א הרא״ש ז״ל כתב נוטל ומכריז טעם פלוגתתן נראה דהרא״ש ס״ל כיון דלא איפשיטא האיבעיא אי אמרי׳ דהוי דרך הנחה ואז יהיה לבעל אבידה סימן מנין ואי הוה דרך נפילה ואז מייאש נפשו שאין בו סי׳ מנין דא׳ נפל כאן וא׳ כאן ומש״ה נוטל ומכריז ובזה נדע דאם איש א׳ הניחם שם יבוא ויתן סימן מנין ויחזירם לו ואי לא יבוא שום אדם אזי ודאי דרך נפילה בא שם ויחזיקם לנפשו והרמב״ם ס״ל כיון דיש להסתפק שמא הניח שם לא יגע בו שיבוא בעליו אחריו ויטלנו משא״כ כשיטלנו ויבוא זה ויראה שאינן במקומן יתייאש נפשו מהן באמרו שכבר נתפזרו וע״ל ס״ס ר״ס סי״א בפרישה בדין מצאו במקום המשתמר קצת דכתבתי בפרישה דגם שם פליגי הרא״ש והרמב״ם בכיוצא בזה ע״ש:
בסימני מקום נ״ל להגיה בסימני מנין ומקום:
או אפילו שמו כתוב עליה ופי׳ שמו של הבא ואומר שלי ולאפוקי מי״מ דר״ל שמו של מלך דאין זו ראיה דשלו היה מעולם ולמה לי טעמא דשמא הוציאה:
ושמא הוציאה ומאחר נפלה פי׳ דומיא דחבית יין שכיון שאינו עומד אלא למכירה חיישינן שמא מכרו והרמב״ן והנ״י פירשו בע״א ולכי אותו פי׳ אם יש לו סדק מכריזין ומחזירין בסימן סדק ועבד״מ בעמוד שהביאו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישההכל
 
(יג) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחֲזִירִים מַטְבֵּעַ, בַּסִימָנִים שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ סִימָנִים הַלָּלוּ, אֲפִלּוּ אָמַר: רְשׁוּמָה הִיא בְּחוֹתָם מֶלֶךְ פְּלוֹנִי, אוֹ אֲפִלּוּ אָמַר: שְׁמִי כָּתוּב עָלֶיהָ, אֵין מַחֲזִירִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְבֵּעַ נִתַּן לְהוֹצָאָה, וְשֶׁמָּא הוֹצִיאָהּ וּמֵאַחֵר נָפְלוּ. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִסְדַּק בְּמַטְבֵּעַ הָוֵי סִימָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ן).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לח) מ) ל׳ הטור ס״י בברייתא שם ע״ב
(כח) וי״א דנסדק במטבע הוי סי׳ – הנ״י כ״כ וסיים בטעמו ז״ל שהרי המטבע לענין זה כשאר כל הכלים עכ״ל וכ״כ הרמב״ן הביאו הב״י וכתב ז״ל ואף ע״ג דטעמא הוה משום דניתן להוצאה ושמא הוציאה ה״ק שמא הוציאה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בו והרי הוא כדבר שאין בו סימן הא ל״ה אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ״ל הרמב״ן ור״ל דוקא במטבעות שהרבה מהן נטבעות וכולן שוות ואין סימן שינוי אחד מחבירו יש לחשוש משא״כ כשיש סי׳ מיוחד לאחד שאין לאחרים:
(ו) (סי״ג בסימנין שאמרנו) בד״ר כתב כאן בסימני מקום ודחק ב״י בפירושו ונראה שעיקר הגירסא בסימן מנין או מקום אבל אם יש [אין] סי׳ במנין או במקום:
(ז) (ומאחר נפלה) בב״י בשם הרמב״ם והוא מכר אחרת כיוצא בזה הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ״ל ואיני יודע למה כתב רמ״א לשון וי״א בנסדק דהא דיעה האחד שהיא דעת הרמב״ן ס״ל נמי בנסדק דהוי סימן דדוקא במידי דנעשה בשעה שנטבעה המטבע אין מועיל סימן כיון דבאותו פעם נטבעו הרבה:
(יז) סימן – וסיים הרמב״ן וז״ל ואף על גב דטעמא הוא משום דניתן להוצאה ושמא הוציאה הכי קאמר שמא הוציאה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי הוא כדבר שאין בו סי׳ הא לא״ה אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ״ל ור״ל דוקא במטבעות שהרבה מהן נטבעות וכולן שוות ואין סי׳ שינוי א׳ מחבירו יש לחשוש משא״כ כשיש סי׳ מיוחד לא׳ מה שאין לאחרים. שם:
אבל אם אין לו סימן במקום אלא בגופו אפילו אמר רשומה בחותם מלך פלוני או אפילו שמו כתוב עליה אין מחזירין לו לפי שניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפלה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יד) רָאָה שֶׁנָּפַל מַטְבֵּעַ מֵחֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ הַחוֹל אוֹ בְּתוֹךְ הֶעָפָר, מֻתָּר לְקַחְתּוֹ, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֵשׁ. וַאֲפִלּוּ רָאָהוּ שֶׁהֵבִיא כְּבָרָה לִכְבֹּר הַחוֹל אוֹ הֶעָפָר לְחַפְּשׂוֹ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(לט) נ) מימרא דרבא שם דף כ״ו ע״ב
(מ) ס) ומפרש שם אמר כי היכי דנפל מינאי דידי הכי נפל מאינש אחרינא ומשכחנא מידי
(כט) אין חוששין – ל׳ הטור שודאי נתייאש ומה שכובר החול אין כוונתו על זה הסלע אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרי׳ עכ״ל ולשון הגמרא הוא שסובר כשם שנפל ממני כך נפל מאחרי׳ ואולי אמצא אחת מהן:
{יא} ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך עפר מותר לו ליקחנו שוודאי נתייאש אפילו ראהו שכובר החול או העפר בכברה לחפשו שודאי נתייאש ומה שכובר החול או העפר אין כוונתו על זה הסלע אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרים:
(יא) {יא} ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך עפר מותר לו ליקחנו שודאי נתייאש אפילו ראוהו שכובר החול או עפר בכברה לחפשו וכו׳. מימרא דרבא שם (כו:):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) ראה שנפל סלע כו׳ מימרא דרבא שם:
אלא שחושש אולי אמצא כו׳ לשון הגמרא מבורר יותר וז״ל מימר אמר כי היכי דנפיל מינאי דידי הכי נמי נפיל מאינש אחרינא ומשכחנא מידי ע״כ ומ״מ מהאי טעמא לחוד דשמא של אחרים הוא היה אסור להמוצא ליקחנו כיון דמזה ודאי נפל ומאחרינא הוא ספק מש״ה צריך לטעם שודאי נתייאש וק״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(טו) מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת, {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסִימָן הַבָּא מֵאֵלָיו לָא הֲוֵי סִימָן (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש),} חֲתִיכַת בָּשָׂר מְשֻׁנֶּה בְּחִתּוּכוֹ, דָּג נָשׁוּךְ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְאֵלּוּ; הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁלֹּא עֲשָׂאָם בַּעֲלֵיהֶן אֶלָּא לְסִימָן. אֲבָל חֲתִיכַת בָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ מְשֻׁנֶּה בְּחִתּוּכוֹ, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ יְכַוֵּן זֶה וְיֹאמַר מֵהַיָּרֵךְ הִיא אוֹ מֵהַצַּוָּאר, אֵינוֹ סִימָן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(מא) ע) ל׳ הרמב״ם שם בפט״ו די״א וכתב הרב המגיד פסק כר׳ יהודה דמתני׳ (דף כ״א ע״א) דלא כר׳ מאיר ובפשט המשנה ע״כ והוא כגירס׳ הספרים שלפנינו
(מב) פ) כ׳ בב״י וכן בכ״מ דטעם דפליג הרא״ש הוא משום דלא גריס דברי רבי מאיר אלא סתם מתני׳ הוא והלכה כוותיה
(מג) צ) ברייתא שם דף כ״ג ע״ב וכי הא דרבה בר רב הונא מחתיך ליה וכו׳
(מד) ק) ממשמעות הגמ׳ שם
(מה) ר) שם בגמ׳ דדפקא וכפי׳ הא׳ שפרש״י שם
(ל) ובתוכו מעות – כלומר דינו כדמסיק בסוף דכתב על כולן יחד דחייב להכריז ומפני שעל האינך אין פלוגתא אלא על אלו השנים מפני שחרס הנמצא בתוך העיגול או ככר ובתוכו מעות ודאי לא הונחו שם בכוון אלא מעצמו נפלו שם אלא שי״א שבע״ה מרגיש אחר נפילתן שבאו שמה ויבא אחר ההכרזה ויתן זה לסי׳ שהוא שלו ומ״ה קבע מור״ם הגהתו כאן וכתב על אלו השנים די״א דסי׳ כזה הבא מאליו ודאי לא הוה סימן:
(לא) חתיכת בשר משונה בחיתוכו – בגמרא אמרי׳ כגון רב הונא דחתכו בתלתא קרנא וחשיב ליה סי׳ לשלוח ע״י עכו״ם לביתו וכבר כתב רבינו בס״ח דחתיכת בשר דיש בו סי׳ חייב להכריז וחזר וכתב כאן דשם אהמוציא קאי דחייב להכריזו וכאן אאובדו קאי דמחזירין לו בסי׳ כזה וחד באידך תליא וגם בטור כתבו ב׳ פעמים:
(ח) (סט״ו וי״א דסי׳ כו׳) כיון שאינו ניכר מבחוץ אמרי׳ דבעלים לא ידעו מזה אלא מעצמו נפל לשם כיון שרגילות לבא אליו כ״כ התוספות:
{יד} וסימן הבא מאליו כגון ככר שיש בו מעות ועיגול שיש בו חרס שאין דרך ליתנם בתוכן אלא מאליו נפל לתוכן קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שפעמים יתן אל לבו לזכור שהוא בתוכו ואומר אותו לסימן ולפיכך חייב להכריז ורבנן סברי דלא הוי סימן והרמב״ן ז״ל כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כר׳ יהודה וא״א הרא״ש ז״ל פסק כחכמים:
{טז} חתיכת בשר שאומר שהיא מן הצואר או מן הירך אינו סימן אבל כשנותן סימן בחיתוכה הוי סימן:
(יד) {יד} וסימן הבא מאליו כגון ככר שיש בו מעות ועיגול שיש בו חרס וכו׳ קסבר ר׳ יהודה דהוי סימן וכו׳ ורבנן סברי דלא הוי סימן ורמב״ם כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודה כתב על זה החכם המרשים נמשך בזה לדעת רי״ף ז״ל שפסק כרבי יהודה ואיפשר משום דאמרינן דכ״ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא הכי ואע״ג דנדינן מיניה אי נמי משום דקיי״ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע״ג דאיפשר שלא נעשה כן בכוונה והו״ל סימן הבא מאליו עכ״ל ואין דבריו נכונים כלל שמה שכתב דמשום דאמרינן דכ״ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו׳ סברא הפוכה היא דכיון דבגמ׳ אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו׳ סברוה דכ״ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמיפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס״ד דקא סבר ת״ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו׳ ככרות בעל הבית בר״ה אמאי מכריז אלא הכא בסימן הבא מאליו קא מיפלגי דת״ק סבר לא הוי סימן ור׳ יהודה סבר הוי סימן הרי נדחית סברת הסברוה בטענה והאיך איפשר לפסוק הלכה כוותיה גם מ״ש דמשום דקיי״ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו׳ אינו נראה דילמא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא״כ בחיתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה:
ומה שכתב שהרי״ף פסק כרבי יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי״ף פסק כן אבל מחלוקת הרמב״ם והרא״ש ז״ל תלוי בגי׳ המשנה דהרא״ש גריס אלו מציאות שלו וכו׳ מצא פירות מפוזרות וכו׳ הרי אלו שלו רבי יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות חייב להכריז וכיון דמתני׳ סתמא מתניא הו״ל רבים פליגי על ר׳ יהודה והלכה כוותייהו והרמב״ם גריס אלו מציאות שלו וכו״ מצא פירות מפוזרות וכו׳ הרי אלו שלו דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו׳ וכיון דפלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יהודה היא הו״ל הלכה כר׳ יהודה:
(טז) {טז} חתיכת בשר שאומר מן הצואר כו׳ אינו סימן אבל כשנותן סימן בחיתוכם הוי סימן מבואר בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כג:) ונתבאר לעיל בסימן זה (מ):
הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהן מעות אם צרורים הם חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי הם שלו משנה שם (כו:) ופי׳ רש״י ואם היו צרורים נוטל ומכריז דהוי סימן קשר או מנין שבהם עכ״ל ורבינו נקט קשר והוא הדין למנין דהוי סימן ויותר נראה לומר דבדווקא נקט קשר דלעולם צריך לומר שהם צרורים דאע״ג דקאמר מנין אם לא אמר שהם צרורים אין מחזירין ואם אמר שהם צרורים אע״ג דלא קאמר מנין מחזירין לו. ומה שאמר בד״א בלוקח מתגר וכו׳ אבל אם לקח מב״ה חייב להחזיר לו והוא שדשם בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים וכו׳ שם בגמרא (כז.) ומה שאמר וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו בכדי שיוכל לערבן עם פירותיו כלומר דאם לא שהו כל כך אין ב״ה מתייאש כן כתב הרא״ש שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) ואיני יודע למה פסק כר׳ יהודא ע׳ בב״י שכתב דמחלוקת הרמב״ם והרא״ש ס״ל דתלוי בגירסת המשנה (דריש פרקין) דהרמב״ם גריס אלו מציאות שלו כו׳ מצא פירות מפוזרות כו׳ הרי אלו שלו דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודא אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כו׳ וכיון דפלוגתא דר׳ מאיר ור״י היא הו״ל הלכה כר״י והרא״ש לא גרס ברישא דברי ר״מ אלא סתמא וכיון דמתני׳ סתמא קתני הו״ל רבים דפליגי על ר׳ יהודא והלכה כותייהו ויפה כתב שבאמת גם גי׳ ספרים שלנו היא דברי ר״מ וכן גירסת רי״ף אלא שהרא״ש לא הזכיר ר״מ ונראה שהרא״ש גרס כן מדאמר התם בסוגיא לימא כתנאי ר׳ יהודה אומר כו׳ מכלל דת״ק כו׳ משמע דל״ג במשנה דר׳ מאיר והיינו נמי טעמא של רבינו שכתב ואיני יודע:
(יד) ואיני יודע למה פסק כו׳ עבד״ר:
(טז) חתיכת בשר כו׳ עד אבל כשנותן סימן בחיתוכה כו׳ כבר כתבו רבינו לעיל (ס״ט) אלא דשם כתב דהמוצאה חייב להכריזה וכאן קאי אסימן ולומר דחיתוכה הוה סימן ועפ״ז קצת יתור הוא דהא חדא באידך תליא:
(יד) {יד} וסימן הבא מאליו וכו׳ והרמב״ם כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודא וא״א פסק כחכמים. נראה דהרא״ש לא היה גורס במשנה דברי ר׳ מאיר אלא סתמא תנן וכיון דהוה ליה רבים דפליגי אר״י הלכתא כוותייהו וכן נראה מהסוגיא (בדף כ״ג ע״א) דקאמר לימא כתנאי ר׳ יהודא אומר וכו׳ מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו וכו׳ מדלא קאמר תלמודא מכלל דר׳ מאיר סבר וכו׳ אלמא דסתמא תנן אבל הרמב״ם גורס במשנה דברי ר״מ ור״מ ור״י הלכה כרבי יהודא וכן כתב ה״ה בפט״ו מה׳ גזילה דטעמו דפסק כר״י דלא כר״מ וכ״כ ב״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(טז) הַמּוֹצֵא מְחָטִים וְצִנּוֹרוֹת וּמַסְמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אִם מְצָאָם אַחַת אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שְׁנַיִם שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁמִּנְיָן סִימָן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(מו) ש) לשון הרמב״ם שם רפט״ו וכתב ה״ה ופי׳ צנורות מזלגות קטנות זהב והיא בריית׳ מפורשת שם דף כ״ד ע״א ובהלכות
(לב) אחת אחת הרי הוא שלו שנים שנים כו׳ – עד״ר שם הוכחתי דר״ל דאפילו מצא הרבה מהן כשהן מונחין הרבה אחת אחת הוי דרך נפילה ואין בו סי׳ והן של מוצאן אבל כשמצאן מונחי׳ זוגות שנים שנים ה״ל סי׳ הינוח ואפי׳ לא מצא אלא שני זוגות הוה מניינם סי׳ דיאמר ארבע מצאת והיו מונחי׳ זוגות זוגות וה״ה אם מצא ג׳ מונחי׳ יחד וידוע שהונחו כאן חייב להכריז דאיכא סימן במנין ועד״ר שהארכתי בזה:
(לג) שמנין סימן – וכתב בד״מ הטעם דדברי׳ אלו אינן מצויין אצל בני אדם מ״ה כל שנושא אצלו מאלו הדברי׳ יודע מנינם משא״כ מטבע וכנ״ל סי״ב לדעת הרמב״ם ע״ש:
(ט) (סט״ז אחת אחת כו׳) הב״י הקשה על הרמב״ם מאי סי׳ יש בשנים והוא מתורץ בדברי הסמ״ע ס״ק ב׳ [ל״ב] ומה שהקשה מדאמרינן בגמרא מאי בדי שוכא נ״ל דהרמב״ם מפרש מאי דאמרי׳ בברייתא בדי מחטין הוי כ״א מלתא באפיה נפשיה ובדי פירושו מסמורין מ״ה מפרש תלמודא מאי בדי שוכ׳ דתלי ביה מידי קרי ליה בדי והיינו מסמר שדרך תשמישו לתלות חפצים שלצורך האדם ומ״ה לא הזכיר הרמב״ם אלא מחטין לחוד והזכיר מסמורים דלא הוזכר בתלמוד אלא כדפרישית דזהו פי׳ של בדי ורבינו דנקט הסתומים נמשך אחר הרמב״ם לדינא אף דבעיקר הפירוש ס״ל כפי׳ רש״י שבדי דבוק למחטין ומה שהקשה ב״י לפי׳ רש״י דלמה דרך נפילה הם אמאי חייב להכריז לא ידענא מה קשי׳ ליה דכל ספק נפילה וספק הינוח אזלינן לחומרא זולת במעות כמ״ש בסי״ב: (שמנין סימן) בסמ״ע ס״ק כ״א [ל״ג] העתיק דברי ד״מ והיינו שהוקשה לד״מ למה אמרי׳ במטבע כל שאינן כמגדלין לא הוי סי׳ מ״ש ממחטין כל שהם שנים שנים כמ״ש כאן לזה תירץ דמטבעות דרך כל אדם לשאת מעות אצלו ודרכו לאבד דרך נפילה משא״כ מחטין ויתדות דאין דרך ב״א לשאת אצלו אלא הצריך לו מ״ה יודע מניינם ומדקדק בכך אבל לא הבנתי מאי קא קשיא ליה דהא כשם שבמטבעות הי׳ הוכחה שבאו שם דרך הינוח כיון שהם כמגדלין ה״נ יש הוכחה במחטין כל שמוצאן זוגות זוגות דהוי דרך הינוח:
(י) (סי׳ כ״א וכל ת״ח כו׳) בסי׳ רמ״ו יש מחלוקת בין הנ״י לב״י האיך דין ת״ח בזמן הזה ונראה כיון דאין כאן אפקועי ממונ׳ משום אדם בבירור יש לסמוך על זה מ״ה כתב רמ״א כאן סתמא:
(ה) או יותר חייב להכריז – ע׳ בב״ח שדבריו דחוקים גם מ״ש ול״ד לב׳ מטבעות כו׳ כיון דמכריז כו׳ לא יצא עדיין הב״ח י״ח דהא מ״מ הוי מקום סימן וכמ״ש הרא״ש גבי מטבעות אלא ע״כ צ״ל דמתרמי אף דרך נפילה א״כ גם בב׳ בדים י״ל כן וק״ל וצ״ל דה״פ כיון דנפלו כמה זוגות יחד לא מתרמי דרך נפילה בכך וכך מבואר בל׳ הב״ח וכ״כ בסמ״ע וק״ל ע׳ בספר א״א דף ק״א ע״א.
(יח) שנים – ר״ל אפילו מצא הרבה מהן כשהן מונחין הרבה א׳ א׳ הוי דרך נפילה ואין בו סי׳ והן של מוצאן אבל כשמצאן מונחין זוגות ב׳ ב׳ הוי מנינם סי׳ דיאמר ד׳ מצאת והיו מונחין זוגות זוגות וה״ה אם מצא ג׳ מונחין יחד וידוע שהונחו כאן חייב להכריז דאיכ׳ סי׳ במנין. שם:
(יט) שמנין – וכתב בד״מ הטעם דדברים אלו אינן מצויין אצל בני אדם מש״ה כל שנושא אצלו מאלו הדברים יודע מנינם משא״כ מטבע בסי״ב ע״ש ועיין בס׳ א״א דף ק״א ע״א:
(כג) (ליקוט) המוצא כו׳ – ל׳ הרמב״ם וצ״ע דהא בשנים לא הוי מנין סימן כמש״ש כ׳ ב׳ ושם כ״ה א׳ מאי מכריז מנין כו׳ והרא״ש תי׳ בס״ה דשאני כאן דמכריז מחטין מצאתי והלה אומר בדין הי׳ ושנים הי׳ ור״ל דכאן אפי׳ בבד א׳ הרבה מחטין אבל הבד לא הוי סימן שכן דרכו בכך ולכן בבד א׳ שלו הרא״ש שם ע״ש אבל להרמב״ם בלא בדין ק׳ וב״ח תי׳ דאמת הרבה בדין מצא אלא שהן מונחין שנים שנים ע״ש ומ״מ צ״ע למה שינה דברי הגמ׳ ואפשר דגי׳ אחרת ה״ל בגמ׳ (ע״כ):
(ה) שנים שנים חייב להכריז עיין סמ״ע ס״ק ל״ב ול״ג ודבריו קשים להולמן והעיקר כמ״ש בפרישה ע״ש:
{טו} המכוין משקל הדבר או מדתו או קשריו או מניינו במקום שאין רגילין לעשות כל הקשרים והמניינים בשוה הוי סימן לפיכך המוצא מחטין וצינורות ומסמרים אם מצאן אחד אחד הרי הן שלו שהרי אין בהן סימן ואפילו הרבה מחטין בבד אחת הן שלו שאין מניינן סימן לפי שרגילין לעשות כל הבדים מנין שוה אבל אם מצא שני בדין יכריז ויאמר מחטין מצאתי וזה יאמר ב׳ בדין הן וכן אם מצא מחטין הרבה בלא בד יכריז וזה יתן סימן במניינם:
(טו) {טו} המכוין משקל הדבר או מדתו או קשריו או מנייניו במקום שאין רגילים לעשות כל הקשרים והמניינים בשוה הוי סימן מבואר בפ׳ אלו מציאות וכתבתיו בראש סימן זה:
ומה שכתב לפיכך המוצא מחטין וצינורות ומסמרים אם מצאן אחד אחד הרי הן שלו וכו׳ ברייתא שם (כד:) אלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות כל אלו שאמרו אימתי מותרין בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז מאי בדי שוכי ואמאי קרו ליה בדי דבר דתלו ביה מידי בד קרו ליה. ופרש״י בדי מחטים. לקמן מפרש בדי מחטין שתולין בו מחטין: וצינוריות. מזלגות קטנים שטוות בו זהב: אחד אחד. בד אחד ומחרוז אחד: חייב להכריז. דמנין הוי סימן.
וכתב הרא״ש כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים חייב להכריז מחטין וצינורות וקרדומות מצאתי והלה אומר בדין היו ושנים היו אבל אם מחרוז אחד היה אין זה סימן שכן רגילין לעשות מהן מחרוזות ואף אם יאמר מנין המחטין לא היה סימן שמנין כל המחרוזות שוה:
ומה שכתב רבינו וכן אם מצא מחטין הרבה בלא בד יכריז וכו׳ כן כתב הרמב״ם פ״ו מה׳ גזילה וז״ל המוצא מחטין וצינורות ומסמרים וכיוצא בהן אם מצאן אחד אחד הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן עכ״ל וצ״ל דמיירי שמצאן אלו ע״ג אלו דאל״כ דילמא דרך נפילה הם ונראה שהוא ז״ל מפרש הא דתניא אימתי בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן ב׳ ב׳ חייב להכריז לא בבדים איירי כדפרישית אלא מחט א׳ או ב׳ מחטין קאמר וא״כ יש לתמוה על רבינו איך כתב דבריו סתם דמשמע דכ״ע מודו בהו והרי במחלוקת הם שנויים ואיפשר דס״ל דלא פליגי רש״י והרמב״ם אלא בפירושא דברייתא אבל לענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו ומ״מ יש לתמוה על פי׳ של הרמב״ם דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וכו׳ וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצא ב׳ חייב להכריז מ״ש ממצא ב׳ מטבעות דאפי׳ עשוי כמגדל אינו חייב להכריז וגם לפי׳ רש״י יש לתמוה שני בדים אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה כדאמרינן במצא שני מטבעות וא״נ מצא ג׳ ואינם עשויים כמגדלים וצ״ע:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) אבל מצא ב׳ בדין יכריז דעת רבינו כרש״י ז״ל שפי׳ למה שאמרו התם (דף כ״ד ע״א) מצאן שנים שנים חייב להכריז ר״ל שני בדים או שני מחרוזות ע״ש וז״ל ב״י ויש לתמוה שני בדים אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה הוא כדאמרינן במצא ב׳ מטבעות או ג׳ ואינם עשויין כמגדלות דאמרינן דילמא אתרמויי אתרמי ונפלי וצ״ע עכ״ל ומ״ו ר״ם ז״ל בדרכי משה שלו תירץ דבמחטין ויתידות וכל כדומה להם לא חיישינן לנפילה דדוקא מטבעות דכל אדם יש לו אצלו מעות ושכיח לאבדו דרך נפילה לכן בעינן שיהיו מונחים כמגדלים אבל מחטין וכדומה להן אין דרכן של בני אדם לשאת אצלו אלא אותם המסתחרים בהם ושצריכים לכך וכל הנושא מאלו הדברים אצלו (אלא בדין איזהו סימנ׳) יודע מניינם ומדקדק בכך וממשמש אחריהם טובא וליכא למיחש דנפלי מיניה עכ״ל ולעד״נ דל״ק דרבינו לא איירי השתא אלא בדין סימנים איזהו סימן ואיזהו לאו סימן וכמשמעות לישניה שהתחיל וכתב המכוין משקל הדבר כו׳ הוה סימן לפיכך כו׳ אבל פשיטא שצריך שיהיה ניכר שלא נתייאש בסברו שא׳ נפל כאן וא׳ כאן ואז אין לו ליתן סימן דמיירי שאלו ב׳ בדים קשורים יחד או שום היכר אחר כיוצא בו ואי לאו הכי פשיטא דלא שייך לומר שיהיה מנין סימן דמי ידע אם נפלו כולם אמקום אחד וכבר כתבו רבינו לעיל דהיכא דאיכא למימר שנפלו ממנו כשאין סימן בגופו הרי הוא שלו (וכן בברייתא זו דרשב״א דקתני שנים שנים חייב להכריז מיירי כשמצאם דרך הינוח ולא איירי אלא באיזה דברים שייך בהן סימן ובאיזה לא שייך):
ומה שכתב רבינו וכן אם מצא מחטין הרבה כו׳ ולא אמרינן דלמא אתרמי ונפלו הכא היינו טעמא כמו שכתבתי בפרישה דהוה כציבורי פירות ומעות וכן מוכח להדיא בתוספות שם (דף כ״ד ע״א) בד״ה אבל שנים כו׳ דהך ברייתא דבדי מחטין מיירי במצאם דרך הינוח וכן מצאתי ברבינו ירוחם שכתב ז״ל בדים ומחרוזות אם מצאן דרך נפילה ואינן קשורין זה בזה לא הוה מנין סימן שמא יותר היו ונאבדו מקצתן במקום אחר אבל דרך הינוח או שקשורים הבדים זה בזה מנין הוה סימן כו׳ כן נ״ל לפרש דבריהן ודע שהרמב״ם ברפי״ו דהלכות גזילה כתב האי דינא בלשון אחר ולא הזכיר בדבריו בדים כלל וז״ל המוצא מחטים וצינוריות ומסמרים וכיוצא בהם אם מצאם א׳ א הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן ע״כ וכתב כ״מ ז״ל ונראה שרבינו ז״ל מפרש הא דתניא אימתי בזמן שמצאן א׳ א׳ אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז לא בבדים איירי אלא מחט א׳ או שני מחטין קאמר ויש לתמוה על פי׳ זה דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצאם שנים חייב להכריז מ״ש ממצא ב׳ מטבעות דאפילו עשויים כמגדל אינו חייב להכריז עכ״ל וכעין זה כתב ג״כ בחיבורו ב״י ול״נ דאין כאן תמיהא לא על הפירוש ולא על הדין על הפי׳ י״ל שהרמב״ם ס״ל דמה שהזכירו בברייתא בדין לא הזכירו אלא לרבותא דכשמצאן א׳ א׳ אע״פ שהן בבדין הרי אלו שלו ומטעם שכן דרך נושאי מחטין לשאת אותן בבדין אבל לענין מצאם שנים שנים דחייב להכריז לא בעינן בדין אלא אפילו מצא מחטין בלא בדין כל שהן מג׳ ויותר חייב להכריז דאיכא סימן במניינן ויש קצת סמך לזה ממה שלא מצינו שהזכירו בברייתא בדין אלא ברישא דקתני ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין כו׳ ואילו בסיפא קתני סתם בזמן שמצאן א׳ א׳ אבל מצאן ב׳ ב׳ ומדלא כתב גם בסיפא אימתי בזמן שמצא בד א׳ אבל מצא ב׳ בדין כו׳ משמע קצת דבלא בדין נמי חייב להכריז (וא״ת דאכתי קשה למה לא הזכיר הרמב״ם ברישא דאפילו בבדים הרי אלו שלו י״ל דלא איצטריך ליה דפשיטא שלא יוכל לשאת מחטין וצינוריות על כתיפו כשאר דברים אם לא שהיו חרוזים בבדין או בחוט) ועל הדין ג״כ אין לתמוה שכבר רמז הרמב״ם ז״ל ברישא בצחות לשונו דמיירי כשניכר שהם דרך הינוח והוא מ״ש אם מצא א׳ א׳ כו׳ אבל ב׳ כו׳ דלשון זה אין לו ביאור ובגמרא פרש״י אחת אחת בד א׳ ומחרוז א׳ (ר״ל בד של מחט ומחרוז של קרדומות הנזכר שם בברייתא דאכל א׳ מהן אומר שנמצא מהן א׳) והוא באמת דחוק מאוד דאין זה מדרך התלמוד ועוד דא״כ הול״ל שלש פעמים א׳ א׳ א׳ נגד מחטין וצינורות וקרדומות (ששלשתן נזכרים שם בברייתא) וא״כ על הראשונים אנו מצטערים והרמב״ם שהוא מהאחרונים יכתוב ג״כ האי לישנא דחיקא שלא לצורך לכן נראה פשוט שהרב ז״ל לא פי׳ בגמרא כפרש״י אלא ה״ק אימתי מותרין כשמצא להאי מחטין וצינורות א׳ א׳ מפוזרים דרך נפילה ואז אפילו מצא הרבה מהן הרי הן שלו אבל מצאן שנים שנים דהיינו מפוזרים זוגות זוגות באופן שניכר שהונחו לכאן אפילו לא מצא אלא שני זוגות חייב להכריז דאיכא סימן במניינן וכ״ש כשמצא יותר ואה״נ דה״ה ג׳ אם ידוע שהונחו כאן דנמי חייב להכריז דהא איכא סימן במנין אלא השנים שנים מצוי בהם היכר טפי שהונחו כאן במה שנמצאים זוגות זוגות וראיה לפירוש זה ממ״ש הרמב״ם תיכף לבבא זו ז״ל וכן המוצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו כו׳ אבל אם מצא ציבור מעות חייב להכריז ע״כ מלשון וכן משמע דהב׳ בבות חד טעם איתא להון שגם ברישא א׳ א׳ הרי הן שלו מפני שהן מפוזרין ושנים שנים חייב להכריז שניכר שהונחו כאן דומיא דציבור מעות ודוק. ועיין בב״י שכתב ז״ל מש״ר וכן אם מצא מחטין הרבה כו׳ כ״כ הרמב״ם כו׳ ע״כ והוא תמוה דלפי מה שהבין הוא בדברי הרמב״ם נראה להדיא שאין דעת רבינו כדעת הרמב״ם שהרי לפירושו הנ״ל ס״ל להרמב״ם דאפילו מצאו שני מחטין חייב להכריז וזה ליתא לדעת רבינו אלא דוקא בהרבה מחטים וכדכתיבנא אבל באמת לפי פירושינו שפירשנו בדברי הרמב״ם אפשר שדעת רבינו והרמב״ם שוים בהאי דינא בתרא ע״ש ודוק:
(טו) המוצא מחטין וצינוריות שם (ריש דף כ״ד) ופרש״י מזלגיות קטנות שטוין בהן זהב:
שאין מניינן סימן כו׳ ומה״ט גופא לא שייך למימר שיתן סימן שהיה בבד שדרך העולם לחרזן בבד ומקום לא שייך שיהיה סימן דבדברים קטנים כ״כ א״א לכוין המקום כמ״ש לעיל:
וזה יאמר ב׳ בדין הן כו׳ ומיירי כשנמנאו כשהיו כרוכין יחד דלא נתייאש הבעל כיון דיכול לומר סימן מנין כשזה יכריז מחטין מצאתי יאמר שני בדין היו וכמ״ש בדרישה ע״ש:
וכן אם מצא מחטין הרבה כו׳ נ״ל דמסברא דנפשיה כתב רבינו כן וטעמו דהוה דומיא דציבורי פירות וציבורי מעות דקיי״ל דיש בהן סימן כמ״ש לעיל (סעיף ט׳) דכיון שהם ציבורי מחטין ודאי לאו דרך נפילה הן אלא הניח אותן בכיון לכאן ולכן הוה מנייינם סימן אלא שלפי זה גם מקום היה ראוי להיות סימן ואפשר דאה״נ א״נ מחטין איידי דזוטרי טובא אפילו בציבור א״א לכוין המקום ולפי מ״ש בדרישה דמדברי ר׳ ירוחם ותוס׳ נראה דהאי דבדין מיירי כשניכר שהונחו כאן כגון שמקושרין יחד או בשום אופן ואם כן הך סיפא דרבינו נמי מיירי בכה״ג והרבה ל״ד אלא ר״ל יותר משנים באופן שיכול ליתן סימן במניינן וק״ל ועיין בדרישה:
(טו) {טו} המכוין משקל הדבר או מדתו וכו׳ לפיכך המוצא מחטין וכו׳. הקשה בית יוסף אמאי כתב הרמב״ם במצא שנים חייב להכריז מ״ש ממצא ב׳ מטבעות דאפילו עשוי כמגדל אינו חייב להכריז וגם לפרש״י יש לתמוה ב׳ בדין אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה הם כדאמרינן במצא ב׳ מטבעות ואי נמי מצא ג׳ ואינם עשויים כמגדלים וצ״ע עכ״ל ולפעד״נ דהרמב״ם מודה דבמצא ב׳ בלחוד הרי אלו שלו כמו במצא ב׳ מטבעות אלא דמצא שנים שנים או יותר קאמר הרמב״ם דהיינו דמצא ב׳ זוגות כל אחד של שנים דהשתא מכריז מחטין מצאתי וזה נותן סימן במנין ד׳ או ו׳ או יתר והוה ליה כדין ג׳ מטבעות העשויין כמגדל דכיון שמצאן זוגות זוגות מורה שהן דרך הינוח והסימן הוא המנין אבל במצאן אחת אחת דרך נפילה הן והוי של מוצאו ורבינו שינה מלשון הרמב״ם וכתב וכן אם מצא מחטין הרבה וכו׳ והיינו במונחין אלו על גבי אלו דהוי נמי דרך הינוח כיון שאינן מפוזרות אחת הנה ואחת הנה וה״ה. ודאי אם מצאן שנים שנים מונחין זוגות זוגות דפשיטא דהוי דרך הינוח כמו ג׳ מטבעות כמגדל וכן לפרש״י בשני בדין דמונחין ביחד דהוי נמי דרך הינוח ולא דרך נפילה בד אחד כאן ובד אחד כאן הילכך מכריז מחטין מצאתי וזה נותן סימן מנין הבדין ולא דמי לב׳ מטבעות כמגדל דאע״ג דמונחין ביחד ומראה שהוא דרך הינוח מ״מ כיון דצריך להכריז מטבעות מצאתי כדקיימא לן גלימא מכריז אם כן לא יוכל ליתן בהן סימן מנין דמיעוט מטבעות שנים והרי הן שלו ופשוט הוא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יז) הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁשִּׁגְּרָם לוֹ חֲבֵרוֹ, וּמָצָא בָּהֶם מָעוֹת, אִם צְרוּרִים הֵם חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁהַקֶּשֶׁר סִימָן. וְאִם הֵם מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּלוֹקֵחַ מֵהַתַּגָּר, אוֹ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלְּקָחָהּ מֵהַתַּגָּר; וְהוּא הַדִּין אִם הַתַּגָּר עַצְמוֹ מְצָאָם, אִם שָׁהוּ בְּיָדוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְעָרְבָם עִם פֵּרוֹתָיו {וַאֲפִלּוּ יוֹדֵעַ שֶׁל מִי הוּא, דִּכְבָר נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ הַבְּעָלִים (נִמּוּקֵי יוֹסֵף שָׁם).} אֲבָל אִם לְקָחָם מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁדָּשׁ הַפֵּרוֹת בְּעַצְמוֹ אוֹ עַל יְדֵי עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, חַיָּב לְהַחֲזִיר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהעודהכל
(מז) ת) לשון הטור סט״ז משנה שם דף כ״ד ע״ב
(מח) א) וכתב הב״י יותר נ״ל דבדוקא נקט רבינו קשר דאע״ג דקאמר מנין אם לא שהם צרורים אין מחזירין ואם אמר שהם צרורים אע״ג דלא קאמר מנין מחזירין אותו
(מט) ב) כן כתבו התוס׳ שם דף כ״ז והרא״ש שם בפסקיו
(נ) ג) שם תני תנא קמי׳ דר״נ וכדא״ל מתרגם שמעתיך וכו׳
(לד) אם צרורי׳ הם – פי׳ שצרורים המעות ומונחין בפני עצמן:
(לה) שהקשר סי׳ – פי׳ כשהוא קשור בקשר משונה וה״ה מנין המעות הוא סימן אפילו אינו קשור בקשר משונה אלא כיון שעכ״פ צריך לומר שיהיו המעות מונחי׳ צרורי׳ דאל״כ אימר דרך נפילה באו שם ונתייאשו הבעלי׳ מ״ה קאמר דאם צרור בקשר משונה אפילו לית ליה סי׳ מנין צריך להכריזו:
(לו) וה״ה אם התגר עצמו כו׳ – והא דנקט ברישא שקנאו מהתגר אע״פ שמסתמא כשקנה מהתגר כבר עבר זמן שיהיה כדי שראוי לערבם בשלו כדי ללמדנו דבקנה מבע״ה אפילו שהה הרבה צריך להחזיר וכדמסיק:
(לז) אם שהו בידו כו׳ – פי׳ ששהו בידו קודם שמצאן זה כדי כו׳ דאז בשעה שמצאן כבר נתייאש ממנו האובדו דאם מצאן קודם ששהה בידו כ״כ אזי הוי יאוש שלא מדעת וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סי׳ אפילו אחר זמן מרובה ומ״ה צריך להכריז עליהן או להחזירו מעצמו אם יודע של מי הוא ועד״ר.
(לח) עבדיו ושפחותיו הכנעניי׳ – דמה שקנה עבד קנה רבו:
(ו) שהקשר סימן – וה״ה מנין המעות הוא סימן אפי׳ אינו קשור בקשר משונ׳ עכ״ל סמ״ע וכן משמע ברש״י ודלא כמסקנת ב״י.
(ז) וה״ה אם התגר כו׳ – אע״פ שהתגר קנה מבעה״ב ע׳ בסמ״ע ס״ק ל״ד. ובחנם דחק שם דנקט ברישא קנאו מהתגר לישנא דש״ס וש״ס נקט מלתא פסיקא דקנאו מהתגר לעולם שלו כמ״ש תוס׳ ע״ש.
(ח) אם שהו בידו כו׳ – וה״ה אם התגר עצמו מצאם אחר ששהה כדי למכור לאחרים ומתייאש בעה״ב שסבר שכבר מכר התגר ואין הקונה יודע למי יחזור כ״כ התוס׳ ריש דף כ״ז וכן נראה מדברי הרב המגיד פט״ו מהלכות גזלה דין ז׳ בשם הרמב״ן והרשב״א וכן נראה מדברי נ״י ע״ש.
(ט) בידו כו׳ – כתב הסמ״ע ס״ק ל״ז דאי מצאן קודם ששהה בידו כ״כ כו׳ אז הוי יאוש שלא מדעת וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סימן אפי׳ אחר זמן מרובה ומ״ה צריך להכריז עליהן או להחזירו מעצמו אם יודע של מי הוא עכ״ל לא דק בלשון דיאוש של״מ לא שייך אלא בדבר שאין בו סי׳ דביש בו סימן לא מייאש כלל ועוד דהכא ע״כ מיירי בפירות מפוזרים וכה״ג שאין בו סימן אלא ה״ל למימר דהוי יאוש של״מ וצריך להחזיר אם יודע של מי הוא וק״ל.
(כ) שהקשר – פירוש כשהוא קשור בקשר משונה וה״ה מנין המעות הוי סי׳ אפי׳ אינו קשור בקשר משונה כ״כ הסמ״ע וכת׳ הש״ך דכן משמע ברש״י ודלא כמסקנת ב״י:
(כא) עצמו – והא דנקט ברישא שקנאו מהתגר אע״פ שמסתמא כשקנה מהתגר כבר עבר זמן שהייה כדי שראוי לערבם בשלו כדי ללמדנו דבקנה מבעה״ב אפי׳ שהה הרבה צריך להחזיר כ״כ הסמ״ע וכתב הש״ך דבחנם דחק דנקט ברישא קנאו מהתגר לישנא דהש״ס ובש״ס נקט מלתא פסיקא דבקנאו מתגר לעולם שלו כמ״ש התוס׳ ע״ש עכ״ל:
(כב) שהו – פירוש ששהו בידו קודם שמצאן זה כדי כו׳ דאז בשעה שמצאן כבר נתייאש ממנו האובדן דאם מצאן קודם ששהו בידו כ״כ אזי הוי יאוש של״מ וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סי׳ אפי׳ אחר זמן מרובה ומש״ה צריך להכריז עליהן או להחזירן מעצמו אם יודע של מי הם עכ״ל הסמ״ע וכת׳ הש״ך וה״ה אם התגר עצמו מצאן אחר ששהה כדי למכור לאחרים דמתייאש בעה״ב דסבר שכבר מכר התגר והקונה אינו יודע למי יחזיר כ״כ התוספות ריש דף כ״ז וכן נרא׳ מדברי הה״מ פט״ו דגזילה דין ז׳ בשם הרמב״ן והרשב״א וכ״נ מדברי הנ״י ע״ש עכ״ל:
(כד) ואפי׳ יודע כו׳ – בתוס׳ שם ומתייאש בע״ה כו׳ וכן לתי׳ הראשון וז״ש שם קודם ששהא כו׳:
{יז} הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהם מעות אם צרורים הן חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי הן שלו בד״א בלוקח מתגר לפי שלקח מאנשים הרבה ואינו יודע משל מי והבעלים מתייאשין וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו בכדי שיוכל לערבם עם פירותיו אבל אם לקח מבעל הבית חייב להחזירם לו והוא שדשם בעל הבית בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל דשם ע״י פועלים אין צריך להחזיר דשמא משל פועלים הן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) כתב [בנימוקי יוסף] פרק א״מ ד׳ פ״א ע״ב ואפילו יודע התגר של מי הוא אפילו הכי אין חייב להחזיר דכבר אייאוש מהן בעליהן שסובר התגר אינו יודע למי יחזיר
(יז) אם צרורים כו׳ שהקשר סימן לשון המשנה (דף כ״ו ע״ב) אם היו צרורין נוטל ומכריז ע״כ ופרש״י ואם היו צרורין הוה סימן או קשר או מנין שבהם ע״כ וברי״ף והרמב״ם ורא״ש כתבו סתם חייב להכריז ורבינו שכתב שקשר הוה סימן כתב הב״י ע״ז ז״ל רבינו נקט קשר וה״ה למנין דהוה סימן ויותר נראה לומר דבדוקא נקט קשר דלעולם צריך לומר שהם צרורים דאע״ג דקאמר מנין אם לא אמר שהם צרורין אין מחזירין ואי אמר שהם צרורים אע״ג דלא קאמר מנין מחזירין לו עכ״ל והאי דינא תמוה בעיני שאם לא יהיו צרורין בקשר משונה או שלא יזכור הקשר אמאי לא יועיל סימן המנין ועוד מ״ש מכל הני דלעיל דאמרינן שאם ניכר שהם דרך הנחה מועיל סימן מנין לכן נ״ל דאיידי דהוצרך למנקט בלישניה ואם צרורות (דבלא״ה לא סגי משום שמא דרך נפילה באו לשם) הסימן היותר קרוב והיותר מצוי הוא הקשר ולהכי נקט רבינו שהקשר סימן וה״ה נמי למנין וכ״ש הוא ודוק:
וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו כדי שיוכל לערבם כ״כ התוס׳ שם ריש דף כ״ז ז״ל דאם התגר עצמו מצאן קודם ששהו כדי לערבן בפירות אחרים חייב להחזיר עכ״ל ונראה מלשונו מדתלה במציאת התגר דאף אם לא בעל הפירות קודם שעירבן (דאז נראה דנתייאש דאל״כ הו״ל לבוא מיד דילמא לא ימצא התגר המעות ויערבם בין שאר פירותיו) מ״מ כיון שמצא התגר המעות קודם שעירב הפירות ואז לא היו ראויין להתייאש דילמא עדיין יבוא הו״ל יאוש שלא מדעת ומש״ה מוטל עליו להחזיר המעות כשיבוא אחר זמן ויטעון ויאמר כך וכך מדות פירות מכרתי לך ביום פלוני ובשעה פלונית ובו היו כך וכך מעות ולא אמרינן מדלא בא בעל הפירות קודם שיעור עירוב ודאי נתייאש דא״כ לא הו״ל להתוס׳ לתלות הדבר במצאן קודם ששהו אלא בביאתו של בעל הפירות ובמצאן אחר שיעור עירוב כיון דלא ידע מהמעות עד זמן שראוי להתייאש אף שבאו לידו הפירות עם המעות קודם לכן הן שלו ועד״ז נראה לפרש דברי רבינו וכמ״ש בפרישה ואף שברא״ש לכאורה לא משמע הכי דשם לא תלה הדבר בזמן מציאת המעות אלא ז״ל וכן אם מצאו התגר הן שלו אם שהה בעל המעות בכדי שיוכל התגר לערב עם פירותיו עכ״ל דמשמע מלשונו דתלה הדבר בביאת בעל הבית אבל א״א לומר כן אלא ג״כ כוונתו כמ״ש התוס׳ אפ״ה כתב אם שהה בעל המעות כו׳ ור״ל שהה כ״כ קודם שמצאן ומש״ה הן של התגר דאילו בא קודם השהייה כ״כ אזי היה התגר רואה (מי תלך פירותיו) [מה שיש בפירותיו] והיה מוצאן והיה מחזירם להן ודוק:
(יז) הלוקח פירות כו׳ משנה שם דף כ״ו:
אם צרורים כו׳ פי׳ המעות צרורים ומונחים בפני עצמן בתוך הפירות חייב להכריז דהא אפשר שיתן סימן אפילו באופן עשיית הקשר וכ״ש שיכול ליתן סימן מנין כנ״ל ועבד״ר:
ואם הם מפוזרים פי׳ ואז ודאי דרך נפילה באו ומש״ה הבעלים מתייאשין שלא יחזיר להם המוכר שיאמר לו דילמא משל אחר הן:
וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן והוא ששהו בידו כו׳ האי והוא ששהו בידו (קאי) אכשהתגר בעצמו מצאן דלפני זה קאי וה״ק כיון שלא מצאן עד ששהה כשיעור עירוב דאז הוה יאוש מדעת כשמצאן לאפוקי אם מצאן קודם שיעור עירוב אף אם לא בא עדיין בעל המעות אחריהן מ״מ משעת מציאה עליו להחזירן דהו״ל יאוש שלא מדעת ועד״ר שהבאתי לשון התוס׳ שמוכח מלשונו כן וישבתי לשון הרא״ש דלא משמע מדבריו כן ע״ש:
והוא שדשן כו׳ כצ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישההכל
 
(יח) מָצָא חֲמוֹר וְאֻכָּף עָלָיו, הַנּוֹתֵן סִימָן בָּאֻכָּף מַחֲזִירִין לוֹ גַּם הַחֲמוֹר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(נא) ד) שם סי״ח מימרא דרבא שם דף כ״ז ע״א ויליף לה מקרא
{יח} מצא חמור ואוכף עליו הנותן סימנים באוכף מחזיר לו גם החמור:
(יח) {יח} מצא חמור ואוכף עליו הנותן סימנים באוכף מחזיר לו גם החמור הכי יליף רבא שם פרק אלו מציאות מיתורא דקרא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יט) וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל לשון ב״י הרא״ש כתב פירש״י ופי׳ התוס׳ ולא הכריע ולכן אני תמה על מה שכתב רבינו על דברי ר״י וכ״כ הרא״ש עכ״ל ואני אומר דודאי מוכח שדעתו כדעת התוס׳ חדא דלבתר מ״ש נקטינן לחומרא מכל הני שינויי כו׳ כתב ז״ל ורב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי ע״כ אא״ב דס״ל כר״י א״ש מ״ש דרב פפא לא פליג ארב זביד דכיון דנקטינן לחומרא ורב זביד מחמיר ניחא לן למימר שרב פפא לא פליג עליה אלא שמחמיר טפי אא״א דס״ל כפרש״י הא רב זביד מיקל מהוא וא״כ עדיפא לן למימר דפליג רב פפא ארב זביד כיון דנקטינן לחומרא ועוד מדכתב הרא״ש דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד ע״כ צ״ל דפי׳ כפי׳ התוס׳ דאי כפרש״י והא דאמר רב זביד הא בצנא ופירי ר״ל הא דקתני דחייב להכריז מיירי בצנא ופירי ואפילו נפלו כולן חייב להכריז וא״כ ע״כ רב פפא דאמר הא דלא אשתייר ביה מידי ור״ל מש״ה הוא של מוצאו פליג ארב זביד אבל לפי׳ התוס׳ ניחא דרב זביד מוקי הברייתא דקתני הרי הוא של מוצאו בצנא ופירי ואתא רב פפא למימר דהיינו דוקא בדלא אשתייר בה כלום הא אשתייר בה כלום חייב להכריז אפילו בצנא ופירי וזה ברור ודוק. ודברי הרא״ש הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא מ״ש דנקטינן לחומרא מכל הני שינויי כו׳ עד אפילו לית ליה אוגניים לכאורה היה נראה להגיה אית במקום לית מיהו יש לדחוק וליישב ולומר דבאשתייר בו מידי הוה לית ליה אוגניים רבותא דל״ת הני פירי דלפני הכלי ודאי לאו מכלי זה הן דא״כ גם אלו שבכלי הוו משתרקי ונפלי כיון דלית ליה אוגניים (רק שסברא זו לא מצאנו) ומ״ש הרא״ש עוד שם ואי מהדר אפיה לגבי פירי דחייב להכריז פירשנו כלישנא בתרא בלית ליה אוגניים כו׳ אע״ג דזה קולא הוא מ״מ הוכרח הרא״ש לפרש כן מדמסיק בלישנא בתרא וקאמר ואי בעית אימא הא והא דמהדר אפיה כו׳ מוכח מיניה דבא לומר דאפילו במהדר אפיה לגבי פירי מצינו הא דתנא מתניתין דהן שלו והיינו באית ליה אוגניים וכדמסיק ואאינך שינויי כתב הרא״ש דנקטינן בהו לחומרא מאי דאפשר ומ״ש הרא״ש עוד שם ז״ל והתוס׳ פירשו דבכובא וכיתנא חייב להכריז דבכובא לית ליה אוגניים והפשתן עשוי חבילות ומישרק שרק ונפל אבל צנא אית ליה אוגניים נראה דאו או קאמר דרב זביד דמחלק בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי היינו באחד מתרתי טעמים דאית בכובא וכיתנא לומר שהן מכלי זה ובצנא ופירי לומר איפכא אלא שרב פפא בא להוסיף על דבריו וכתב דגם בצנא ופירי איכא לאוקמי תרווייהו ולחלק בין אית ליה אוגנים או לית ליה אוגנים אבל רש״י ותוס׳ לא הזכירו אוגנים בשינויא דכובא וכיתנא וצנא ופירי ע״ש ודוק:
(יח) מצא חמור ואוכף כו׳ מימרא דרבא שם דיליף מיתורא דקרא:
(יט) וכן כלי ופירות בתוכו כו׳ עד אם אחורי הכלי כנגד הפירות כו׳ ז״ל הגמרא (דף כ״ה) תנינא להא דת״ר מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו כו׳ ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז כו׳ אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי ולא קשיא הא דאשתייר בה מידי הא דלא אשתייר בה מידי ואיבעית אימא הא והא דלא אשתייר בה מידי ולא קשיא הא דהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא הדרי אפיה לגבי פירי ואיבעית אימא הא והא דהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית ליה אוגניים לצנא הא דלית ליה אוגניים לצנא ופרש״י הא בכובא וכיתנא כו׳ הא דקתני כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי הן שלו מיירי בכובא וכיתנא גיגית מוטלת פשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל דאי מיניה נפל הוה משתייר בה מידי וה״ה לכיס ולפניו מעות מה״ט משא״כ בצנא ופירי דעבדי דשרקי ונפלי כולהו מיניה והתוס׳ כתבו שר״י פי׳ אדרבה פירות כיון דאינם מחוברין יחד אילו הוי נפלי מזה הכלי היה קצת מהם נשאר בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היה ונפל ע״כ וכתב הרא״ש ז״ל נקטינן לחומרא מכל הני שינויים כו׳ ע״ש ועד״ז כתב רבינו (ומה שיש לדקדק בלשונו כתבתי בדרישה ע״ש) וכן נראה דעת הרי״ף שהביא לכל הני שינויים דרב פפא וכ״כ הרמב״ם:
אז מחזירין הפירות אגב הכלי כצ״ל ועבד״ר:
ומש״ר לרש״י ז״ל בכל ענין הם של מוצאן נתבאר ממ״ש דר״ל בין יש לו אוגנים בין אין לו ואפילו פניו דכלי לגבי כיתנא אבל ודאי אם נשאר שם דבר מהכיתנא צריך להכריז:
ומש״ר ולר״י בכל ענין הן של הנותן סימן בכלי ר״ל אפילו אחורי הכלי נגד הכיתנא וכן מוכח מדברי הרא״ש שם לפי מאי דנקיטנא לחומרא דבצנא ופירי היכי דאשתייר ביה ובכובא וכיתנא אפילו לא אשתייר ביה חייב להכריז לפי׳ ר״י אפילו לא מהדר אפיה לגבי הפירי והכיתנא ע״ש ודוק:
וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל עבד״ר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(יט) מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּרוֹת, הַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ וְהַכְּלִי נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַכְּלִי שֶׁל אֶחָד וְהַפֵּירוֹת שֶׁל אַחֵר, וַהֲרֵי אֵין בָּהֶם סִימָן. וְאִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהֵם שֶׁל אָדָם אֶחָד, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד, הָיוּ אֲחוֹרֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָיוּ פְּנֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִן הַכְּלִי נִשְׁפְּכוּ. וְאִם הָיוּ (אָזְנַיִם) [אוֹגָנִים] (פֵּרוּשׁ, שְׂפַת הַכְּלִי כְּפוּלִים לְתוֹכוֹ, רַשִׁ״י) לַכְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁפָּנָיו כְּלַפֵּי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ מֵהַכְּלִי הָיָה נִשְׁאָר מֵהֶם בְּתוֹכוֹ מִפְּנֵי הָאוֹגָנִים. הָיוּ מִקְצָת הַפֵּרוֹת בַּכְּלִי וּמִקְצָתָם בָּאָרֶץ, חַיָּב לְהַכְרִיז.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(נב) ה) ל׳ הרמב״ם שם פט״ו דין י״ג וי״ד שם בגמ׳ דף כ״ה ע״א מדיוק׳ דמתני׳ ותניא נמי הכי כאוקימתא דרב פפא וכתרי לישנא בתראי ה״ה
(נג) כן הוא שם בגמ׳ וברמב״ם טור
(לט) ואם היו אזנים לכלי – ל׳ הטור אוגני׳:
(מ) היה נשאר מהן בתוכו – בגמ׳ חילק בין צני ופירי לכובא וכיתנא וכתבו הטור וכתב חילוף פי׳ דרש״י ור״י ע״ש ובפרישה וכן פסק הרא״ש לחומרא והמחבר נמשך אחר דברי הרמב״ם דס״ל דר״פ פליג ארב זביד ולא חילק בהכי ומהתימה על מור״ם שהשמיטו מלכתוב דעתם בלשון י״א כיון שהוא חומרא להחזיר אבידה שהוא מצוה דאורייתא וכמ״ש הרא״ש דאזלי׳ בו לחומרא:
(כג) נשאר – בש״ס מחלק בין ציני ופירי לכובא וכיתנא הביאו הטור וכתב חילוף פי׳ דרש״י ור״י וכ״פ הרא״ש לחומרא והמחבר נמשך אחר דברי הרמב״ם דס״ל דר״פ פליג ארב זביד ולא חילק בהכי ומהתימא על הרמ״א דהשמיט מלכתוב דעתם בלשון י״א כיון שהוא חומרא להחזיר אבידה שהוא מצוה דאוריית׳. סמ״ע:
(כה) כיצד כו׳ – כתי׳ אחרון וכשיטתו לפסוק בכ״מ לפסוק כתי׳ אחרון ומדקא׳ הא והא כו׳ מכלל דבלא אהדריה לעולם שלי:
(ליקוט) מצא כו׳ – כלישנא בתרא. רמב״ם. וכ״פ הרא״ש ואף שכ׳ דנקטינן ככל הלשונות לחומרא נ״ל דט״ס וצ״ל להלכה ככל כו׳. כמש״ו דהלשונות ל״פ אהדדי דלישנא מציעא פי׳ לא אישתיר דלישנא קמא וליש׳ בתרא פי׳ מהדר אפיה דלישנא מציעא ולישנא בתרא קולא הוא וכ״ה ג״כ להרמב״ם אע״ג שדרכו לפ׳ כלישנא בתרא מ״מ דברי לישנא קמא מפורש בברייתא וכמ״ש היו מקצת הפירות כו׳ ואין נ״מ ביניהם אלא דלהרמב״ם ללישנא בתרא ליתא לדרב זביד אבל הרא״ש כ׳ דל״פ כלל ארב זביד וכמש״ש הא והא בצנא ופירי מ׳ דוקא בצנא ופירי וז״ל הטור וכ״ז בצנא ופירי אבל בכובא וכיתנא לרש״י ז״ל בכ״ע הם של מוצאן ולר״י בכ״ע הן של הנותן סי׳ בכלי וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל ועבתוס׳ ורא״ש והאי בכ״ע שכ׳ הטור ל״ד (ע״כ):
(ב) ואם מראים הדברים שהם של אדם אחד בגמ׳ וברמב״ם ופוסקים סתמו הדברים ולא ידעינן שיעור הקורבה כמה ער שיהי׳ נראה שהוא מן הכלי. ונראה מהא דאמרי׳ בע״ז ר״פ ר׳ ישמעאל גבי אבנים שנמצאו בצד מרקוליס ואמרו שם במקורבות כ״ע ל״פ דאסור כו׳ ובמסקנ׳ שם בש״ס אמרו דמודה ר״ע בנמצא אבנים תוך התפיסה של המרקוליס שהוא תוך ד׳ אמות ע״ש פירש״י וא״כ נרא׳ דה״ה הכא עד ד׳ אמות ה״ל מן הכלי יותר מד׳ אמות לא הוי מן הכלי ולשטת תוס׳ שם גם למסקנ׳ דגמ׳ לא הוי מקורבות אלא שיעור אמה או חצי אמה ויותר מוכן ה״ל רחוקות והא דאמר ר״ע תוך התפיסה אסור דהוא ד׳ אמות היינו משום דעושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ע״ש וא״כ ה״נ מצא פירות בצד הכלי לא הוי מן הכלי אלא בנמצא תוך חצי אמה או אמה. אמנם קשה דהא קי״ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכדאית׳ פ׳ לא יחפור וכתבו שם תו׳ דאפי׳ בקורבה דמוכח אזלינן בתר רוב׳ וא״כ מתני׳ דמצא פירות בצד הכלי אמאי לא אזלינן בתר רובא ואינו של בעל הכלי וכן שם במרקוליס דאמרו במקורבות כ״ע ל״פ דאסורות אמאי לא אזלינן בתר רובא ולאו מן המרקוליס הוא. והנה לפמ״ש הרמב״ן פ׳ לא יחפור שם ניחא ע״ש שכתב ז״ל אבל ענבי מצנעי פי׳ ודאי דמצנעי ואפי׳ לר׳ חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש וחזקה כאן נמצא כאן הי׳ וה״ל קרוב ומצוי וליכא למ״ד רוב עדיף עכ״ל וא״כ ה״נ י״ל במקורבות למרקוליס תוך ד׳ אמות לפי׳ רש״י או תוך אמה לפי׳ תו׳ לאו קרוב בלחוד הוא אלא חשיב מקומו ממש וה״ל קרוב ומצוי וה״ה ה״נ במצא פירות בצד הכלי. ובזה ניחא הא דאמרו במקורבות כ״ע ל״פ דאסור דהיינו ר׳ אמות ובכל מקום קרוב מיקרי עד כמה שמקורב לזה טפי מזה ה״ל קרוב אלא משום דרוב וקריב הלך אחר הרוב להכי בעינן ד׳ אמות בכדי שיהי׳ מקומו ממש אבל לפמ״ש הרא״ש שם פ׳ לא יחפור דלדידן נמי עינבי שרי כיון דקי״ל כר׳ חנינ׳ דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ע״ש וא״כ אפי׳ במקומו ממש אמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב א״כ קשי׳ הך דמצ׳ פירות בצד הכלי וכן הך דמרקוליס דאפי׳ תוך אמה נמי ניזל בתר רובא כיון דרוב׳ עדיף וצ״ע. ובתורת חיים פרק לא יחפור העלה שם דהא דא״ר חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב דהיינו דוק׳ בקורבה דאינו מוכח אבל קורבה דמוכח קרוב עדיף וע״ש שכתב דעד חמשים אמה ה״ל קורבה דמוכח. אמנם ר״פ ר׳ ישמעאל שם מוכח להדיא דרחוק מן המרקוליס יותר מד׳ אמות ודאי מותר דהא ס״ל לר״ע דחוץ לתפיסה מותר ואי נימ׳ עד חמשים אמה חשיב קורבה דמוכח ועדיף מרובה א״כ חוץ לד׳ אמות אמאי מותר. וע׳ ב״ש באה״ע סי׳ י״ז ס״ק ס״ט וז״ל וכל זה איירי כשנמצ׳ בבגדיו אשר לבוש ארנקי או נמצ׳ בידו טבעת אבל אם נמצ׳ ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לו׳ הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאמרי פרק א״מ אם נמצ׳ פירות סמוך לכלי כמ״ש בח״מ סי׳ רס״ב ופשוט בעיני עכ״ל ופשיטותיה דידיה לא נדע דנרא׳ דהו׳ דומה ממש להך דהכא וכן בהאי דר״פ רבי ישמעאל דאמרו במקורבות כ״ע ל״פ דאסור ושיעור סמיכת הארנקי לגוף נראה נמי דהוא תלי׳ במחלוקת רש״י ותוס׳ במקורבות דמרקוליס מתוך אמה עד ד׳ אמות וכמו שכתבתי.
(ו) אם מראים הדברים ועיין קצה״ח שחקר כמה שיעור יהיה מקורב או מרוחק ולפענ״ד נראה דהשיעור הוא כל שלפי האומד בשעה שנפל הכלי ומתפזר באיזה ריחוק שיכול להפיל נקראין מקורבים ובקצה״ח דימה אותו להא דע״ז פ׳ ר׳ ישמעאל דתוך ז׳ אמות נקרא מקורבים ואינו ראיה כ״כ דשאני מרקוליס שזורקין לו אבנים דמחמת זריקה נופל יותר למרחוק גם מה שתמה על הב״ש באה״ע סי׳ י״ו ס״ק ס״ט שכתב דכשנמצא הארנקי או דטבעת סמוך לההרוג דלא מהני כי יש לומר דהארנקי מונח מקודם ול״ד לנמצא פירות סמוך להכלי דסי׳ רס״ב עיי׳ שם וע״ז תמה בקצה״ח וכתב דדומ׳ ממש ולפענ״ד נראה דלא דמי כלל דבשלמא באבידה כשאומר הבעל אבידה כלי פלוני עם פירות אלו נאבדו אצלי והרי ידענו שהיה פירות בכלי זו בשעת אבידה דהא כתבו התוס׳ בב״מ דף כ״ב בד״ה ואי דליכא דלא חשדינן לי׳ למשקר רק דאמרינן דילמא גם מאחר נפל ע״ש משום הכי תלינן שפירות אלו היה בכלי זה כיון שראויין ליפול למקום זה ולא חיישינן לחשש רחוק לומר שהפירות שהיה בכלי זה נאבדו והני אחריני נינהו או לומר שבעל הפירות משקר וזה לא אמרינן כמ״ש התוס׳ הנ״ל ועיין סעיף ל״ג בסמ״ע ס״ק כ״ח דמה״ת לומר כך כיון שנראין הדברים שהוא אמת דמנין הי׳ יודע לומר על פירות כאילו שהיה בתוך כלי כזו והוי כעין סי׳ מקום כיון שראויין ליפול על מקום זו מהכלי משא״כ הכא שנמצא הרוג וארנקי סמוך לו ואין אנו יודעין אם היה כלל על הרוג זה ארנקי זה ושפיר יש לחוש שהאיש שהיה עליו ארנקי אבד זה הארנקי סמוך לנהרג זה וכי אי אפשר להזדמן שיהיה שני דברים סמוכין זה לזה זה נהרג כאן וזה אבד כאן אבידה תדע דבאבידה ג״כ אם יזדמן כהאי גונ׳ כגון שמת בעל האבידה והיורשים מביאין עדים שכלי זה של אביהם הוי ומהפירות אינן יודעין כלל הנאמר ג״כ דהפירות הן של בעל הכלי כיון שמצאן סמוכין וכן אם ימצאו שני אבידות סמוכין היעלה על הדעת שאם יביא עדים על האחד שיטול גם השני אלא ודאי דלא אמרינן כן אלא כשבעל האבידה אמר שהיה בכלי הפירות האלו וגם שפי הכלי כלפי פירות שאז נראין הדברים כך כמו שאומר אבל בשאר שני אבידות סמוכין זה לזה ודאי דלא אמרינן אפי׳ בעל האבידה אומר כך וכן אפי׳ בפירות בכלי והכלי כלפי הפירות ואין בעל האבידה כאן רק היורשים אין ראיה מהכלי לפירות כנ״ל ברור והרוג וארנקי סמוכין כשני אבידות דמיין ועוד נראה דודאי אין לדמות איסורא לממונ׳ כדאמרינן בב״מ דף כ׳ מי קא מדמית איסורא לממונ׳ וכן מוכח באה״ע קל״ב ובגיטין בגט דבעינן דוקא מצאו קשור בכיס וכן מצאו בחפיסה משמע דבעי׳ דוקא שיהא מונח בתוך הכלי:
(יט-כ) {יט} וכן כלי ופירות בתוכו וכיס ומעות בתוכו מחזירין הפירות אגב הכלי והמעות אגב הכיס אפילו אם אין כולן בתוכו אלא מקצתן ומקצתן על גבי קרקע אבל אם אין מהם כלום בתוך הכלי אם אחורי הכלי כנגד הפירות אז בכל ענין הם של מוצאן ואם פני הכלי נגד הפירות רואין אם יש לכלי אוגניים אז הפירות של מוצאן שאילו היו בכלי לא היו נופלים מתוכן שהאוגנים מעכבין אותן ואם אין לו אוגנים אז מחזירים הכלי אגב הפירות וכל זה בצנא ופירי אבל בכובא וכיתנא לרש״י ז״ל בכל ענין הם של מוצאן ולר״י בכל ענין הן של הנותן סימן בכלי וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל:
(19-20) (יט) {יט} ומה שכתב וכן כלי ופירות בתוכו וכיס ומעות בתוכו מחזירין הפירות אגב הכלי והמעות אגב הכיס אפילו אין כולן בתוכו וכו׳ אבל אם אין מהם כלום בתוך הכלי אם אחורי הכלי כנגד הפירות אז בכל ענין הם של מוצאן ואם פני הכלי נגד הפירות רואים אם יש לכלי אוגנים וכו׳ שם (כה.) אהא דתנן ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא דייק בגמרא טעמא דמצא פירות בכלי ומעות בכיס הא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו תנינא להא דת״ר מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע מקצתן בכיס ומקצתן ע״ג קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז בא בעל הסימן ונטל את שלו זכה הלה בדבר שאין בו סימן א״ר זביד ל״ק הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי ר״פ אמר הא והא בצנא ופירי ול״ק הא דאשתייר בה מידי הא דלא אשתייר בה מידי ואי בעית אימא הא והא דלא אשתייר בה מידי ול״ק הא דהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא הדרי אפיה לגבי פירי ואי בעית אימא הא והא דהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית ליה אוגניים לצנא הא דלית ליה אוגניים לצנא. ופירש רש״י הא כלי ולפניו פירות. הרי אלו הפירות של מוצאן ואע״פ שהכלי לבעל הסימן: מקצתן בכלי וכו׳. הדבר מוכיח דהנך דעל גבי קרקע דהנך הוא וחייב להחזירם למי שיתן סימן בכלי וכן מעות לבעל הכיס: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן. כגון מעות לפני הכיס חייב להכריז על הכל וינתנו המעות לבעל הכיס: בא בעל הסימן ונטל את שלו. את הכיסו ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות:
הא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא. גיגית מוטלת ופשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל דאי מיניה נפל הוה משתייר בה והוא הדין לכיס ולפניו מעות מהאי טעמא והאי דתניא חייב בצנא ופירי דעבדי דשרקי ונפלו מינה כולהו:
הא דקתני חייב בדאשתייר ואיכא למימר הנך דאבראי מיניה נפול והאי דלא אשתייר כיון דסתם צנא יש לו אוגניים לתוכו אי מתוכו נפל הוה משתייר ביה דאוגניים מעכבי ליה. ה״ג הא והא דלא אשתייר ביה מידי הא דאית ליה אוגנים לאו מיניה נפיל דאי מיניה נפל הוה משתייר ביה מידי. והתוספות כתבו הא בכובא וכיתנא פי׳ רש״י דמתניתין בכובא וכיתנא וקשה דקתני מצא פירות וי״א דכיתנא איקרי פירי כדאמרינן בב״ר ויבא קין מפרי האדמה זרע פשתן הביא ודוחק ונראה דמתניתין בצנא ופירי דכיון דאין הפירות מחוברים יחד אילו מן הכלי נפלו היה קצת נשאר מהן בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היו ונפלו ור״ח פירש דפריך אמאי דקאמר מקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר וכו׳ בא בעל סימן ונטל את שלו זכה המוצא במה שבידו היינו מה שבחוץ אע״פ שיש בפנים קצת פירות ואפילו בעל כלי אומר שכולן שלו ולפי זה גרסינן בסמוך הא והא דאשתיירו ביה עכ״ל והרא״ש כתב פרש״י ופי׳ התוס׳ ולא הכריע ולכן אני תמה על מ״ש רבינו על דברי ר״י וכ״כ א״א ז״ל.
וכתב הרא״ש נקטינן לחומרא מכל הני שינויי ללישנא קמא דרב פפא היכא דאשתייר ביה חייב להכריז אפילו לא מהדר אפיה לגבי פירי ואפילו לית ליה אוגניים והיכא דלא אשתייר דהרי הן שלו פירוש כלישנא מציעא דוקא דלא מהדר אפיה לגבי פירי ואי מהדר אפיה לגבי פירי דחייב להכריז פי׳ כלישנא בתרא בדלית ליה אוגניים לצנא אבל אי אית ליה אוגניים הפירות והמעות שלו דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי עכ״ל והרי״ף והרמב״ם השמיטו ההוא דרב זביד נראה שהן סוברים דרב פפא פליג אדרב זביד והלכתא כרב פפא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(19-20) (יט) {יט} וכן כלי ופירות וכו׳ עד וכן כתב א״א הרא״ש ז״ל. כתב ב״י והרא״ש כתב פרש״י ופי׳ התוספות ולא הכריע ולכן אני תמה על מה שאמר רבינו על דברי ר״י וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל עכ״ל ולפע״ד נראה דמוכרח הוא לפרש דס״ל כפי׳ ר״י מדכתב אח״כ ונקטינן לחומרא מכל הני שינויי וכו׳ עד דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי עכ״ל דצריך ביאור דלאיזה צורך כתב דר״פ לא פליג וכו׳ ונראה ודאי דרצונו לומר דהא דפסק לקולא בדאית ליה אוגנים אפילו מהדר אפיה לפירי בדלא אשתייר ביה היינו טעמא משום דרב זביד משני למשנתינו וברייתא דתני נמי בה דכלי ולפניו פירות הרי אלו של מוצאן בצנא ופירי דהשתא איכא הוכחה שלא היו הפירות בכלי שאם היו בכלי לא היו נופלים מתוכו לגמרי אלא היה נשאר בו קצת שהאוגנים היו מעכבין אותו ומסתמא ודאי ר״פ לא פליג עליה בהא אלא דאתא לאוקמי אידך ברייתא דתנא חייב להכריז נמי בצנא ופירי וכגון דאישתייר ביה א״נ דלא אישתייר ביה ובדלית ליה אוגנים ולישנא מציעא דמפליג בין מהדר אפיה ללא מהדר אפיה היינו נמי בדלית ליה אוגנים אבל בדאית ליה אוגנים ולא אישתייר ביה אפילו מהדר אפיה לפירי הרי אלו [של מוצאן] זאת היא דעת הרא״ש במ״ש דר״פ לא פליג וכו׳ ליתן טעם לפסקו וכיון דטעם זה אין לו מקום אם לא ע״פ פר״י ולא ע״פ פרש״י דמפרש דרב זביד מוקי ליה למתני׳ בכובא וכיתנא מכלל דהסכים הרא״ש לפר״י דרב זביד מוקי למתניתין בצנא ופירי ודוק:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(כ) מָצָא כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהַכִּיס וּמָעוֹת שֶׁל אָדָם אֶחָד וּמֵהַכִּיס נָפְלוּ, חַיָּב לְהַכְרִיז.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(נד) ו) שם פרק ט״ז דין ג׳ מפורש בברייתא שם ובסוגיא הרב המגיד
(כו) ואם מראים כו׳ – שם וכנ״ל:
[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף יט]

[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף יט]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף יט]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(כא) הַמּוֹצֵא כְּלִי מִכֵּלִים שֶׁצּוּרַת כֻּלָּם שָׁוָה, אִם כְּלִי חָדָשׁ הוּא הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה שֶׁטְּבַעְתּוֹ הָעַיִן, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁאִם יָבֹא תַּלְמִיד חָכָם וְיֹאמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִתֵּן בִּכְלִי זֶה סִימָן, יֵשׁ לִי בּוֹ טְבִיעַת עַיִן, חַיָּב לְהַרְאוֹתוֹ לוֹ, אִם מַכִּירוֹ וְאָמַר: שֶׁלִּי הוּא, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּתַלְמִיד וָתִיק שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ כְּלָל אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם, אוֹ בְמַסֶכְתָּא (פֵּרוּשׁ, אִם יִשְׁאָלוּהוּ עַל מַסֶכְתָּא אַחַת אִם הִיא סְדוּרָה בְּיָדוֹ יַעֲנֶה לָאו, דֶּרֶךְ עֲנָוָה), אוֹ בְפוּרְיָא (פֵּרוּשׁ, אִם שְׁאָלוּהוּ חֲבֵרוֹ שָׁכַבְתָּ עַל מִטָּה זוֹ יֹאמַר לֹא, פֶּן יִרְאוּ בָּהּ קֶרִי וְיִתְגַנֶּה, תוס׳ וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ״ם), אוֹ בְאוֹשְׁפִּיזָא (פֵּרוּשׁ, כִּדְאַמְרֵינָן בָּעֲרָכִין מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וְגוֹ׳ (משלי כז, יד) קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ, שֶׁלֹּא יְסַפֵּר בִּשְׁבָחוֹ שֶׁקִבְּלוּהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת בֵּין בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים שֶׁלֹּא יִקְפְּצוּ עָלָיו וִיכַלּוּ מָמוֹנוֹ (תּוֹסָפוֹת), וּכְשֶׁהוּא מַקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהָפְכוֹ, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יֵרָאוּ הַתְּפִירוֹת הַמְגֻנּוֹת. {הַגָּה: וְדַוְקָא אִם מְצָאוֹ בְּמָקוֹם שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִין, כְּגוֹן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז (טוּר). וְכָל תַּלְמִיד חָכָם הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה (כִּי אִם) בַּדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, עַד שֶׁיָּבִיא הַמּוֹצֵא רְאָיָה שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ״י פֶּרֶק הַנִּזְכָּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(נה) ז) פרק י״ד דין י״ב ממשנה רשב״א אומר כל כלי אנפורי׳ וכו׳ שם סוף דף כ״א ע״א וכדמפרש ליה רב יהודה אמר שמואל שם דף כ״ג ע״ב
(נו) פי׳ לשון טביעת עין
(נז) ח) שם דין י״ג מימרא דרב יהודה אמר שמואל וכדאמר עלה מר זוטרא נפקא מינה לאהדורי אבידת׳ וכולי שם ריש דף כ״ד
(נח) ט) וכתבו התוספות דהכא בבא לנסותו אם יודע מותר לשנו׳ ולומר לא למדתי זה אבל אם הבא לשאול דין או הוראה להתלמד ע״ז אמרו בפרק קמא דקידושין ד״ל ע״א ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך וכו׳ אלא אומר לו מיד והרמב״ם ביאר כיצד היה עוסק במסכת נדה ואמר במקואות אני שונה כדי שלא ישאלוהו שאלות בענין נדה ולענ״ד דהרמב״ם איירי לענין הוראה ובמקום שיש גדול ממנו
(נט) הרמב״ם ביא׳ שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו
(ס) י) ב״י שם בשם הגה׳ אשרי שם והוא מימרא דר׳ יוחנן בפ׳ ט״ו דשב׳ ד׳ קי״ד ע״א
(סא) כ) וכן כתב הרב המגיד שם בשם הרמב״ן והכ״מ כתב שם שמפשט דברי רבינו נראה שאפי׳ מצא במקום שאין ת״ח מצוין אם בא ת״ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו שכשמרגיש שאבד אינו מתייאש אע״פ שאין בו סי׳ לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעת עין.
(מא) אם כלי חדש הוא כו׳ – שאז אין שייך בו טביע׳ עין אפילו לת״ח כיון שעדיין לא היה רגיל בו:
(מב) שטבעתו העין – ל׳ טביעת עין:
(מג) חייב להכריז שאם יבא ת״ח כו׳ – מלשון זה דייק הב״י והכ״מ שחייב להכריז אף במקום שאין ת״ח יושבין אבל המ״מ פירשו דגם הרמב״ם ס״ל דא״צ להכריז כ״א שמצא במקו׳ שהת״ח יושבין וכן נראה דעת מור״ם שמסיק וכתב ז״ל ודוקא אם מצאו במקו׳ שהת״ח מצויים כו׳ ולא כתבו בלשון פלוגתא וכ״כ הטור בלא פלוגתא שכ׳ מילתא בטעמא ז״ל המוצא במקו׳ שהת״ח מצויים שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלי׳ (פי׳ ת״ח האובדו) שאומרי׳ (פי׳ הת״ח האובדו אומר וסובר בדעתו) שהמוצאו במקום שת״ח מצויים שם חושב שמא מת״ח נפלו ומשיבו לו ונוטל ימכריז עכ״ל:
(מד) או במסכתא כו׳ – ל׳ הרמב״ם שם כיצד הי׳ עוסק במסכת נדה יאמר במקוואו׳ אני שונה כדי שלא ישאלוהו בענין נדה או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן ושמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה עכ״ל ורש״י פי׳ מסכתא ופוריא ואושפיז׳ בענין אחר כתבתיהו בפרישה ע״ש ובדרישה כתבתי הנ״מ בין פירש״י לפירוש הרמב״ם דלפי׳ הרמב״ם לית בהשינוי צד מצוה אלא מותר לשנות בהן כי הן דרך ארץ לכך כתב בשלשתן ואמר משא״כ לפי׳ רש״י דיש בהן צד מצוה צניעות וענוה ועוד דלפי׳ הרמב״ם הא דמשנה באושפיזא היינו דוקא בעת שמתאכסן הוא אצל ראובן וירא שגם הוא יתאכסן שם ויהיה טירחא בשניהן אצל בעל הבית אח׳ מ״ה משנה וא״ל אצל שמעון אני מתארח ומותר לו לומר כן שאף אם יתארח השני אצל שמעון לא יהיה לו טירחא להוציא כ״א באורח א׳ וכל אדם מדרכו להכניס אורח משא״כ לפרש״י דפירש דלא ישבחנו דהוא אסור לפירושו אפי׳ בשעה שאינו מתארח אצלו ע״ש מ״ש עוד מזה ובע״ש כתב ז״ל באושפיזא כיצד שמתארח אצל שמעון ואמר אצל ״אחר כו׳ ול׳ הרמב״ם שהעתיק המחבר ש״ע ממנו אינו כן אלא ז״ל ואמר אצל ״ראובן ואפשר דס״ל לע״ש דצ״ל בשנוי ל׳ אצל אחר ולא שיפרש אותו אחר בשמו דא״כ יטריח על אותו אחר ובא״כ כוונתו דע״ש דבריו לא נהירין לי דאין זה מדרך הל׳ דהא זה שאלו היכן אתה מתארח וצריך להשיבו ע״פ שאלתו לפרש ולומר אצל פלוני וגם קושייתו מעיקרא ליתא דאין זה טירחא מיקרי לשמעון וכמ״ש וק״ל ועפ״ר שם כתבתי סי׳ להתיר שינויים הללו לת״ח ״אלף פיך לומר איני יודע ״דאלף הוא נוטריקין אושפיזא לימוד פוריא ״אלף שפי׳ לימוד ר״ל למוד פיך לומר איני יודע כלומר שלא יאמר האמת:
(מה) וכשהוא מקפיד על חלוק להפכו כו׳ – הוא מימרא דר״י בפרק אלו קשרים והרי״ף והרא״ש לא כתבוהו שם במקומו וגם הרמב״ם והטור לא כתבוהו ובדרישה כתבתי טעם להשמטתן אותו משום דנראה דסתם גמרא דפרק אלו מציאות חולק עליה דשם לא תלה חזרת אבידה באינו משנה בדיבורו כ״א בהנך תלת ומשמע דאיירי בכל אבידה אפי׳ בחלוקו ור״י תלה חזרתו בדקדוק הפכת חלוקו ניהו דר״י לא איירו אלא בחזרת אבידת חלוקו מ״מ גם באבידת חלוקו ה״ל להצריך שלא ישנה בדיבורו וכנ״ל:
(מו) וכל ת״ח הוא בחזקת כו׳ – צ״ע אם בזמן הזה ג״כ יש לת״ח דין זה מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגים בזמן הזה דין ת״ח לענין ליטרא דהבא בי״ד סי׳ רמ״ג ושל״ד ולענין היתר נדרים ביחיד בי״ד ר״ס רכ״ח גם לענין לדון יחידי אם לא דקבלוהו עלייהו דבכה״ג אפי׳ אינו מומחה דן יחידי כשקבלוהו כמבואר בח״מ סי׳ ג׳ וכ״ב וע״ל סי׳ רפ״ז מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביח א׳ מן הגדולים הנכסים דהשבח לאמצע ואם הוא ת״ח דתורתו אומנתו לא אמרינן דיטרח ויבטל מלימודו בשביל אחרים אלא השבח לעצמו שם כתב נ״י דאין אותו דין ת״ח נוהג בזמנינו וב״י הביאו שם וכתב עליו דאין דבריו נראין וגם בש״ע לא כ׳ שם דעת הנ״י אבל בד״מ כ׳ שנראה כדעת הנ״י ובש״ע סתם ולא כתב מידי ע״ש:
(מז) ה״ג הוא בחזקה שאינו משנה כי אם בדברים כו׳:
(י) וכשהוא מקפיד על חלוק וכו׳ – ע׳ בסמ״ע ס״ק מ״ה שכ׳ אריכות דברים מגומגמים שלא בדקדוק כלל וק״ל.
(כד) חדש – דאז לא שייך בו טביעת עין אפילו לת״ח כיון שעדיין אינו רגיל בו. שם:
(כה) ת״ח – צ״ע אם יש בזה״ז ג״כ לת״ח דין זה מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגין בזה״ז דין ת״ח לענין לטרא דדהבא בי״ד סי׳ רמ״ג ושל״ד ולענין היתר נדרים ביחיד שם ר״ס רכ״ח גם לענין לדון יחידי אם לא דקיבלוהו עלייהו דכה״ג אפי׳ אינו מומחה כמ״ש לעיל סי׳ ג׳ וסי׳ כ״ב וע״ל סי׳ רפ״ז ס״ב שם:
(כז) (ליקוט) אם כלי חדש כו׳ – אע״ג דרבנן פליגי עליה כמ״ש תוס׳ שם ד״ה ומודה כו׳ מ״מ הלכתא כוותיה דמסתבר טעמיה ועוד דשקלו וטרו אליביה. הרא״ש (ע״כ):
(כח) אלא בדברי כו׳ – בתוס׳ שם סד״ה באושפיזא והרי״ף תי׳ בע״א:
(ליקוט) אלא בדברי שלום – ל׳ הרי״ף גרסינן בפ׳ הבע״י כו׳ מותר לשנות מפני השלום כו׳ ומסתברא לן דהאי דלא חשיב לה כאן דלא איצטרכא ליה דמצוה הוא כו׳ (ע״כ):
(כט) (ליקוט) בענין שלא יראו כו׳ – רש״י שם (ע״כ):
(ל) ודוקא כו׳ – כמ״ש לענין ישראלים ועכו״ם:
(ליקוט) ודוקא כו׳ – תוס׳ שם סד״ה ומודה והרא״ש שם (ע״כ):
(לא) וכל ת״ח כו׳ – דלהכי קאמר בכל מקום צורבא מרבנן:
(ג) [סמ״ע אות מו] צ״ע בזה״ז. נ״ב בספר גן המלך אות קמ״ו כתב דאף בזה״ז דנין לההיא דינא דהכא:
(ב) וכל ת״ח כו׳ – עבה״ט שכ׳ צ״ע אם יש בזה״ז כו׳ ועי׳ בתשוב׳ שבו״י ח״א סימן קס״ז שכ׳ דאין ספיקו של הסמ״ע מוציא מידי ודאי של רמ״א דכל ת״ח הוא בחזקת כו׳ והטעם נ״ל כיון שבודאי אינו של המוצאו למה נפסיד ת״ח בחנם אף מספק כו׳ (עי׳ בס׳ בר״י לעיל סימן ט״ו אות ג׳ שפקפק קצת עליו ומ״מ לדינא משמע דמסכים עמו בזה עמ״ש בסימן ט״ו ס״א ס״ק א׳ והיכי דתפס בעל האבידה ואית ליה מגו ודאי לא מפקינן מיניה אפי׳ בעם הארץ (באם מצאו זה קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם) וכ״ש בת״ח דאפי׳ לכתחלה מותר לתפוס כה״ג עש״ה ועמ״ש לעיל סי׳ ד׳ ס״ק ה׳:
{כ} המוצא דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז כדפרישנא ואם הוא דבר שאפשר שיכירנו בעליו בטביעות עין כגון שהוא ישן ונשתמש בו כבר אם התובעו ת״ח ואומר שמכירו בטביעות עין שזהו הכלי שנאבד לו חייב להחזירו:
{כא} לפיכך המוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים שאומרים המוצאו במקום שתלמידי חכמים יושבין חושב שהוא של ת״ח ומשיבו לו ונוטל ומכריז בד״א בת״ח שאינו משנה בדיבורו אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא ואם משנה דיבורו בדבר אחר אין מחזירין לו בטביעות עין אבל המוצאו במקום שאין ת״ח מצויין שם או שהכלי עדיין חדש ולא נשתמש בו בענין שיכירנו אינו חייב להכריז.
(כ) {כ} {כא} המוצא דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז כדפרישנא ואם הוא דבר שאפשר שיכירנו בעליו בטביעות עין וכו׳ אם התובעו ת״ח ואומר שמכירו בטביעות עין שזהו הכלי שנאבד לו חייב להחזירו לפיכך המוצאו במקום שת״ח מצויים כגון בב״ה חייב להכריז וכו׳ שם במשנה (כא.) רשב״א אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז ובגמרא (כג:) מאי אנפוריא א״ר יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין ה״ד אי אית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי אי דלית בהו סימן כי שבעתן העין מאי הוי לעולם דלית בהו סימן נ״מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא שבעתן העין קי״ל בגווייהו ומהדרינן ליה כי לא שבעתן העין לא קים ליה בגווייהו ולא מהדרי׳ ליה דא״ר יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו במסכתא בפוריא באושפיזא מאי נ״מ אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה. ופי׳ רש״י שלא שבעתן העין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה.
וכתב הרא״ש נ״מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא אי שבעתן העין ובאתרא דשכיחי צורבא מרבנן דלא מייאש שיודעים דמצורבא דרבנן נפל והמוצאו מכריז אולי יכירה בטביעות עין ואי לא שבעתן העין הרי אלו שלו דהא לא קים ליה לצורבא מרבנן בגווייהו. וז״ל הרמב״ם בפי״ד מהלכות גזילה המוצא כלי חרס וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה אם כלים חדשים הן הרי הן שלו שהרי הן כמו דינר משאר הדינרים שאין בו סימן ואין הבעלים מכירים אותם שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זו שלו או של אחר ואם היו כלים ששבעתן העין חייב להכריז שאם יבוא ת״ח ויאמר אע״פ שאינו יכול ליתן בכלי זה סימן יש לו בו טביעות עין חייב להראותו לו אם אמר שלי הוא מחזירין בד״א בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו כיצד היה עוסק במסכתא דנדה יאמר במקוואות אני שונה כדי שלא ישאלו שאלות בענין נדה או שישן במטה זו יאמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון יאמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף או גרע כדי לחבבן זה לזה ה״ז מותר אבל אם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו עכ״ל.
וכתב ה״ה מ״ש חייב להכריז שאם בא ת״ח וכו׳ פי׳ הרא״ה ז״ל דהכרזה זו אינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שת״ח מצויים שם ואין מכריזין אלא פעמים שלש והרמב״ן ז״ל פי׳ שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שת״ח מצויים שם:
ומה שכתב או הביא שלום וכו׳ מפורש בהלכות בפ׳ אלו מציאות והיא מימרא בפ׳ הבא על יבמתו (יבמות סה:) עכ״ל.
ומפשט דברי הרמב״ם נראה דאפילו מצא במקום שאין ת״ח מצויים שם אם בא ת״ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו וכו׳ וצ״ל דכיון שהאובד הוא ת״ח כשמרגיש שאבד אע״פ שאין לו סימן אינו מתייאש לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין כתבו בהגהות אשיר״י בפרק הנזכר אין המוצא יכול לומר לצורבא מרבנן אתה מאותם שמשנים דיבורם ולא אחזיר לך בטביעות עין אלא א״כ יש לו עדים עכ״ל וכ״נ לדקדק מדברי הרמב״ם ז״ל. כתוב עוד בהגהות אשיר״י אפילו צורבא מרבנן דלא משנה בדיבורו אלא בהני ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבידה בטביעות עין אא״כ מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו עכ״ל ודבריו מבוארים בפ׳ אלו קשרים (שבת קיד.) א״ר יוחנן איזהו ת״ח שמחזירין לו אבידה בטביעות עין זה המקפיד על חלוקו להפכו ופרש״י המקפיד על חלוקו להפכו לובשה כשהיא הפוכה מקפיד עליו והופכו שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואמרי החלוק ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיטו זה:
כתב נ״י בר״פ אלו מציאות אהא דאמרינן צורבא מרבנן קים ליה בגוויה וחייב להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומתניתין דקתני אלו מציאות שלו אחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קאמר דהשתא כיון דלית בהו סימן גם לצורבא מרבנן ליכא למיחש כ״כ הרשב״א והר״ן:
וכתב עוד בכ״מ שהרבים מצויים אפילו יש סימן מתייאשים הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים ברוב ישראל נמי אמרו וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי ולא מחזירים וכתב עוד ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות אם הם חוץ לעיר ויתבי בהו עכו״ם לשמור כיון דעכו״ם יתבי בהו עכו״ם מקבע מחפשין תדיר ומשמשין כל מה שבבית אבל ישראל אין מתעסקין שם אלא בתלמודם ומש״ה אפילו שרוב הנכנסים שם ישראל הו״ל כרוב עכו״ם. דליקה שנפלה בעיר ועמד אחד מהם והציל אם הציל לאמצע במרדכי פרק הגוזל בתרא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כא) אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא כו׳ כבר כתבתי בפרישה פרש״י אבל הרמב״ם ספי״ד דגזילה נראה שהיה לו פי׳ אחר שכתב ז״ל כיצד היה עוסק במסכתא דנידה ואומר במקוואות אני שונה כדי שלא ישאלוהו שאלה בענין נידה או שישן במטה זו ואומר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון ואומר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שמתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף או גרע כדי לחבבן זה על זה מותר עכ״ל ומבואר שהבדל גדול יש בין הני פירושים דלרש״י הא דאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן לשנות היינו משום דמצוה לשנות בהו ומדה טובה הוא שע״י כן אוחז בענוה ובצניעות וד״א ולהכי דייק רש״י וכתב בשלשתן יאמר לשון ציווי ולהרמב״ם השינוי בהני ג׳ רשות בעלמא הוא ומשום טובתן התירו להן לשנות ולהכי תמצא שדייק הרמב״ם בלישניה וכתב בשלשתן ואומר ולא כתב ויאמר כמ״ש רש״י לפי שאינו מצוה אלא רשות בעלמא וכיון שהתירו להו לשנות באלו ג׳ דרכו של ת״ח לשנות בהו לפעמים ועוד איכא בינייהו בין רש״י ורמב״ם דלרש״י ישנה באושפיזא אפילו עתה אינו מתארח אצלו ולא ישבח לו ודוקא ברבים לא ישבחו כדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינם מהוגנים ולהרמב״ם אפילו כנגד יחיד ששאלוהו לא ישבח לאושפיזא דיליה ודוקא כשעדיין מתארח אצלו ומשום שגם אותו האחר יתארח אצלו ותכבד ע״ז ההוצאה ומש״ה מיושב דל״ת היאך אמר שנתארח אצל אחר ויגרום שיתארח זה השואל אצל אותו אחר ובמ״ש ניחא דאין קפידא אלא כשזה הבע״ה יש לו כבר אורח והך מילתא רביעי שחשיב הרמב״ם דהיינו מפני דרכי שלום ליתא בגמרא דא״מ אלא בפרק הבא על יבמתו והתוס׳ בפרק א״מ הרגישו בזה וכתבו הא דלא חשיב נמי דמותר לשנות מפני דרכי שלום משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחריני להכי נקט הני עכ״ל והרי״ף תירץ דהא דמותר לשנות מפני השלום מצוה הוא להכי לא איצטריך לאשמועינן דהרי ילפינן אותו מקרא ונראה לומר שהתוס׳ ס״ל כפרש״י (שהזכירו שם) שפי׳ דטעמו משום ענוה וצניעות וד״א נמצא דבאלו ג׳ הם ג״כ מצוה וא״כ קשיא מ״ש דלא חשיב מפני דרכי שלום דהוא ג״כ מצוה ומשני שהן נמי מפני דרכי שלום בכל דבר מצוה ותורה ע״ד דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והרי״ף ס״ל כפי׳ הרמב״ם תלמידו דעל הרוב חדא שיטה איתא להו ולפי׳ לית בהו מצוה אלא לטובתו בעלמא התירו לשנות באלו ג׳ מש״ה לא קשיא ליה כלל שיחשוב ג״כ מפני דרכי שלום דההוא מצוה הוא וחייב לשנות ודברי רבינו אינן מוכרעים כמאן ס״ל ודוק. כתב ב״י ז״ל בהגהת אשר״י כתב אפי׳ צורבא מרבנן דלא משנה בדיבורו אלא בהני ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבדה בטביעות עין אא״כ מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו עכ״ל ודבריו מבוארים בפרק אלו קשרים אמר רבי יוחנן איזהו ת״ח שמחזירין לו אבדה בטביעות עין זה המקפיד על חלוקו להפכו ופי׳ רש״י המקפיד על חלוקו והופכה ללובשה כשהיא הפוכה מקפיד עליו והופכה שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואמרי החלוק ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיטו זה עכ״ל ולי נראה שדעת הפוסקים הוא שדעת ר׳ יוחנן לאו לאסופי בא (כדעת בעל הגהות אשר״י) ולומר דאפילו לא משנה אלא באלו ג׳ אפ״ה אין מחזירין לו אבידה אא״כ מקפיד ג״כ על חלוקו דא״כ הוה מילתא דר׳ יוחנן בלא טעמא דאטו מפני שמקפיד על חלוקו ללבשו כדרכו יהיה לו בשביל כן טביעות עין בשאר מילי טפי מסתם אדם דא״ל דכשמקפיד על חלוקו ניכר שהוא צדיק וירא אלהים ומסתמא אינו משנה דמ״ש חסידות זו דנקט משאר חסידות ומילי דפרישות ויראת ה׳ וס״ל להפוסקים דאדרבה ר״י מיירי בתלמיד חכם שידוע שמשנה אפילו בשאר מילי זולת אלו הג׳ ובא לומר דאף על פי דאין מחזירין לו שאר אבידה בטביעות עין כיון שמשנה בדיבורו אפ״ה כשמקפיד על חלוקו ללבשה כדרכה הוה תלמיד חכם לענין זה שמחזירין לו חלוקו הנאבד בטביעות עין דכיון שמדקדק בו טובא והוא ג״כ ת״ח כשאומר מכירו אני נאמן וה״ק איזהו ת״ח שמחזירין לו לפעמים אבדה בט״ע אע״פ שמשנה בדיבורו זה המקפיד בחלוקו שמחזירין לו חלוקו בט״ע וכיון שכן אנו אין לנו אלא כמשמעות לשון סתמא דתלמודא דפרק א״מ דקא סתם לומר בהני תלת עבידי רבנן דמשני במילתייהו כו׳ מנ״מ לאהדורי ליה אבידתו כו׳ משמע שאם ידוע שמשנה גם בשאר מילי לא מהדרינן ליה כלל ונדחה הך דר׳ יוחנן ומש״ה השמיטוהו הפוסקים ולזה תמצא ג״כ שהרי״ף בפרק אלו קשרים העתיק כל אלו מימראות דאמר ר׳ יוחנן התם והשמיט למימרא זו מתוכן וכן הרמב״ם פ״ד דהלכות דעות אבל אין לתרץ ולומר כן אף אם היה ר׳ יוחנן מוסיף דמדהשמיטוהו ש״מ דלא ס״ל כוותיה אלא כסתם תלמודא דפא״מ דהא אין ראיה מסתם גמרא דפ׳ א״מ דאין צריך לדקדק בחלוקו דלא קאמר שם אלא דמהדרין אבידה לת״ח אף אם משנה בהני ג׳ ומשום דאין זה גריעותא בחוקו דדרך ת״ח לשונות בהן רק שלא ישנה בדברים אחרים אבל ענין הוויותו דת״ח לא נפרט שם וי״ל דמיירי בת״ח שמדקדק בחלוקו להפכו ומש״ה הוצרכתי לכתוב דר״י ס״ל דאף דמשנה בדברים אחרים מחזירין לו חלוקו ובזה מבואר שם בגמרא דפליגי עליה ודוק. כתב ב״י בסוף הסימן ז״ל וכתב נ״י בר״פ א״מ כו׳ עד וכתב עוד בכל מקום שהרבים מצויים אפילו יש סימן מתייאשין הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים ברוב ישראל נמי אמר וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי ולא מחזירין עכ״ל ודבריו תמוהין שהנ״י לא כ״כ אלא בפירוש האיבעיא דאיבעיא להו רשב״א רוב ישראל כמו אמר או לא ע״ז כתב דלפי הס״ד דבישראל נמי הוה טעמא משום ישראל דלא מעלי וכ״כ התוס׳ שם אבל לפי האמת קיי״ל דרשב״א לא אמר אלא ברוב עכו״ם וכמו שמסיק הוא עצמו שם ז״ל וכ״פ הרי״ף דבעיין לא אפשיטא כו׳ וגם הב״י כ״כ בסימן רכ״ט ע״ש ושם בנ״י יש ט״ס שצריך להיות רשום פיסקא בין תיבת יש לתיבת ברוב כי שם הוא סוף דיבור ומתחיל ד״א ונראה לתלות גם בב״י טעות זה בסופר המעתיק שהיה לו להעתיק בב״י רישא דנ״י לחוד מ״ש דבמקום דרבים מצויים שם הוה כזוטו של ים והעתיק גם הסיפא בטעות שלא ראה לפניו פיסקא אלא שא״כ אין חידוש כלל בהבאתו לדברי הנ״י הראשונים דכבר כתב רבינו לאותו הדין בעיר או במקום שרוב עכו״ם מצויים שם (בסימן רנ״ט ע״ש) ע״ש. ומ״ש עוד בשם נ״י ז״ל ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם חוץ לעיר כו׳ נראה דמשמעות זה היינו מהא דמתרצינן התם (בדף כ״ד) בתי מדרשות דידן דיתבי בהו עכו״ם כו׳ ופירשו הוא דיתבי בהם עכו״ם ומשמרים הב״כ:
(כ) אם התובעו ת״ח כו׳ לפיכך כו׳ ר״ל כיון שטביעות עינו של ת״ח הוי כמו סימן של אדם אחר מש״ה המוצא במקום שת״ח מצויין חייב להכריז שאז הת״ח (ודוקא ת״ח וכמ״ש בסמוך) אינו מייאש אבל במקום שאין הת״ח יושבים הת״ח מייאש ויאמר שהמוצאו יתלהו ברוב ישראל שאין מחזירין להן בטביעות עין ולא יכריזנו וכ״כ המ״מ בשם הרמב״ן ודלא כהרמב״ם ספי״ד דגזילה דמשמע מדבריו דחייב להכריז אפילו במקום שאין ת״ח יושבין כל כלי ישן ששבעו עין שמא של ת״ח הוא ויבוא ויכירנו בטביעת עין וכן פירשו ב״י ע״ש:
ומ״ש שלא נתייאשו הבעלים פי׳ הת״ח שאבדו כשהוא בעל אבידה אבל ישראל שאבדו שם ודאי מייאש נפשו שאף שהמוצאו שם יכריזו לא יחזירנו לו בטביעות עין ושמא (שמא) של ישראל אחר הוא שעבר שם במקום שיושבין הת״ח וק״ל:
שאומרים המוצאו פירוש הת״ח אומרים המוצאו יחשוב כו׳:
במקום שת״ח יושבין חושב שמא כצ״ל ומקום שיושבין ת״ח הן בתי מדרשות וכנסיות וכ״כ המ״מ:
אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא פרש״י (ד׳ כ״ג בסופו) מסכתא יש בידך מסכתא זו אע״פ שהיא סדורה בפיו יאמר לאו ומדת ענוה היא זו פוריא שימשת מטתך יאמר לאו ומדת צניעות הוא או אושפיזא שאלוהו על אושפיזא אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לאו כדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינן מהוגנים ויכלו את ממונו עד כאן לשונו והרמב״ם פירשו בע״א עבד״ר וסימן על זה אל״ף קטן ר״ת ״אושפיזא ״לימוד ״פוריא שבשלשה דברים הללו יקטין עצמו וישנה מפני ענוה וצניעות וגם סימן לזה אלף פיך לומר איני יודע ופי׳ אלף למד ור״ל בר״ת של אלף תלמד פיך ותרגילהו לומר עלייהו איני יודע וק״ל:
(כ) {כ} המוצא דבר שאין בו סימן וכו׳ עד סוף הסימן. נראה דאע״ג דבמוצאו במקום שאין ת״ח מצויין שם וכו׳ אינו חייב להכריז מ״מ אם הת״ח מרגיש שאבד דבר ששבעתו העין אינו מתייאש ואם יבוא ויאמר אע״פ שאיני יכול ליתן סימן יש לי בו טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו ואם אמר שלי הוא מחזירין וכך נראה מבואר מפשט דברי הרמב״ם הביאו ב״י והסכים לזה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט רסב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט רסברשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט רסב, סמ"ע חושן משפט רסב, ט"ז חושן משפט רסב, ש"ך חושן משפט רסב, באר היטב חושן משפט רסב, ביאור הגר"א חושן משפט רסב, קצות החושן חושן משפט רסב, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט רסב, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט רסב, חכמת שלמה חושן משפט רסב, פתחי תשובה חושן משפט רסב, טור חושן משפט רסב, מקורות וקישורים לטור חושן משפט רסב, בית יוסף חושן משפט רסב, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט רסב – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט רסב, דרישה חושן משפט רסב, פרישה חושן משפט רסב, ב"ח חושן משפט רסב

Choshen Mishpat 262, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 262, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 262, Sema Choshen Mishpat 262, Taz Choshen Mishpat 262, Shakh Choshen Mishpat 262, Baer Heitev Choshen Mishpat 262, Beur HaGra Choshen Mishpat 262, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 262, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 262, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 262, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 262, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 262, Tur Choshen Mishpat 262, Tur Sources Choshen Mishpat 262, Beit Yosef Choshen Mishpat 262, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 262, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 262, Derishah Choshen Mishpat 262, Perishah Choshen Mishpat 262, Bach Choshen Mishpat 262

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×