(ב) כתב הרמב״ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה כו׳ כבר כתבתי פירושו בפרישה ונ״ל שכן דעת המ״מ שכתב על דברי הרמב״ם ז״ל ואע״ג דמסקינן בגמרא דבעינן שתהא ש״פ בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ״ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ״ל המ״מ ור״ל דלא תימה כיון דקפיד רחמנא שתהא ש״פ בשעת מציאה הו״א דבעינן שתהא ש״פ בשעת החזרה כדי שתגיע פרוטה לידו דבעל האבידה דזיל בתר טעמו קמ״ל דלא וכמ״ש והכ״מ כתב שם עליו ז״ל דברי הרב המגיד תמוהין שכתב שדעת הרב היפך מאי דאסיקנא עכ״ל ואני אומר שדברי המתמיה הן תמוהין דנראה שהוא הבין להמ״מ איך שפירש לדברי הרמב״ם שכתב אם היתה פרוטה בשעת מציאה והוזלה דר״ל אף אם לא היתה ש״פ אלא בשעת מציאה לבד ולא קודם לכן אפילו בשעת אבידה ולא בתר המציאה אלא הוזלה אח״כ ושמש״ה כתב המ״מ אע״ג דמסקינן דבעינן שיהא ש״פ אף בשעת אבידה מ״מ רבינו ס״ל דסגי בהכי אי הוה ש״פ בשעת מציאה ומש״ה תמה הכ״מ עליו דהוא היפך מסקנת הגמרא דהא הגמרא מצריך שיהא ש״פ גם בשעת אבידה ואיך יחשוד להמ״מ בטעות גדול כזה ובדבר שהה בפי המ״מ בעצמו ועל לשונו שהרי הוא הביא המסקנא ועוד שהרי כתב הרמב״ם חייב להכריז עליו ולא כתב חייב ליטפל וליטלה ולהכריז משמע דליטלה פשיטא דחייב כיון דהיה ש״פ בשעת אבידה ומציאה אלא שאח״כ הוזלה וע״כ מחוורתא דדעת המ״מ היה כמ״ש ראשונה ודוק:

(ג) דשמא שותפין הן כו׳ ואחד מהן מחל כו׳ דברי רבינו אלי ומ״ש בסמוך (סעיף ו׳) מבוארים שם בגמרא (דף כ״ו) מימרא דר״נ ורבא אלא שבגמרא הם מסודרים בהיפך ע״ש והתוספות הקשו שם אהא דאמרינן אימור שותפים נינהו וחד מינייהו אחיל למנתיה גבי חבריה ז״ל אמאי לא אמרי׳ חיישינן שמא שנים מהן שותפין ולא מייאשי שאין חושדין זא״ז ושניהן יטענו ברי על השלישי ותירצו דאלו השנים השותפין אף דאין חושדין זא״ז לגוזלי לו מ״מ יחשוב על שותפו שמא לקחו לצערהו עד זמן מרובה ולא יוכלו לטעון טענת ברי על השלישי ועוד י״ל דכיון שג׳ הולכים יחד א״ל ששנים מהן שותפין אלא או כולם שותפים או כל אחד ואחד לבדו עכ״ל ובזה דברי רבינו מבוארים ואין להקשות למה אוקמוה הרי״ף והרא״ש והרמב״ם להא דתני המשכיר ביתו לאחרים דהנמצא שם הוא של מוצאו בג׳ עכו״ם שדרים עם ישראל וכמש״ר לעיל (סי׳ ר״ס) ולא אוקמוה אפילו בג׳ ישראלים וכמו שאוקמוה ר״נ כדאיתא שם בגמרא דהא מודה רבא היכא דלית ביה שוה ב׳ פרוטות או היכא דידוע דאינן שותפין ודוחק לומר משום דבעי לאוקמי בכל ענין דהיינו שידוע שהן שותפין דהא השתא דמוקי׳ לה בעכו״ם לית בה שותפין וי״ל דבהדרים בבית אין שייך לומר עליהן שודאי מצאוה ואמרתי לפניהם ולא אהדר לי שרבים המה הנכנסים והיוצאין בבית וגם אין עיני חבירו הדר עמו בבית על אבידתו ואינו מייאש כ״א דוקא בג׳ שמהלכים יחד וכמ״ש בפרישה והא דכתב הרא״ש דבמוצא בחנות הוא של מוצאו משום דמימר אמר כו׳ שאני התם דבעל החנות עומד שם כל היום ועיניו על הלקוחות וכן השולחני ומש״ה מייאש בעל הסלע בסברו ודאי בעל החנות מצאו ואמרתי לפניו כו׳ ודוק:

(ט) וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה כו׳ מידי דמיכל הוא וחשיבי כו׳ וגיזי צמר כו׳ טעמים אלו שהזכיר רבי׳ כתב הרא״ש ז״ל וכתב ב״י ז״ל ויש לתמוה עליו למה החליף שיטת הגמרא שאמרו (בדף כ״א) עיגולי דבילה כו׳ אגב דיקירי ממשמש בהו ואפשר שהוא ז״ל לא היה מפרש יקירי מלשון כובד אלא מלשון חשיבות א״נ אפילו את״ל שהיה מפרש יקירי מלשון כובד כיון דמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי עכ״ל ושני התירוצים אינם נוחים לי דלתירוצא קמא קשה חדא דשם לפני זה ובתריה נקט לשון חשיבות ומ״ש דנקט גבי עיגולי דבילה לשון יקר ועוד דא״כ למה לא הקשה המקשן מאניצי פשתן דלא שייך בהו טעמא דחשיבי ודוחק לומר שידע טעמא דאיידי דכבידים יודעים בעלים בנפילתן דמ״מ מדרך התלמוד לפרש כל הקושיות והתירוצים השייכים והא ראיה שכל הקושיות שנקט התם כמעט התירוצים בסגנון אחד אלא שאין חשיבות דהאי כחשיבות דהאי ואפ״ה פרט לכולהו ועוד דאי איתא שהרא״ש פי׳ לשון יקירי הנזכר בגמרא לשון חשיבות לא היה הוא כותב אצל אניצי פשתן לשון אגב יקירייהו שהרי התם טעמא משום כבידותן הוא ועל תירוץ שני ק׳ ר׳ לא שנה ר״ח מנ״ל כיון דסתמא תלמודא קאמר (דקאמר) דעיגולי דבילה אגב דיקירי ממשמש והמקשן לא אהדר ליה כלום ממחרוזות של דגים איך ימלא לבו של הרא״ש לומר דקשיא ממחרוזות ושגם טעם של עיגולי דבילה הוא משום דחשיבי לכן נ״ל דודאי גם הרא״ש ורבינו פירשו אגב דיקירי לשון כבידות כמו שפרש״י ז״ל אלא דס״ל הא דאמרינן ת״ש עיגולי דבילה כו׳ אין קושיית המקשן מעיגולי דבילה אלא מאניצי פשתן דבסיפא ועלה קא משני אגב דיקירי כו׳ ולאו מילתא חדתא היא זו שכן נמצא כמה פעמים בתלמוד שהמקשן מביא התחלת הענין ועיקר קושייתו מהסיפא אע״פ שאינו מסיימו ובפרט כאן יש קצת סמך לזה מדקאמר ת״ש עיגולי דבילה הרי אלו שלו ובמשנה לא נזכר הרי אלו שלו עד לבסוף בתר אניצי פשתן אבל מעיגולי דבילה לא רצה המקשן להקשות דלבתר דשמע מהתרצן דמעות כיון דאדם עשוי למשמש אחריהן בכל שעה אמרינן מסתמא גם זה האובד הרגיש מיד בהן ונתייאש ממילא ידע דדכוותה עיגולי דבילה וכל מיני מאכל כיון דחשיבי לאדם וממשמש אחריהם בכל שעה נמי מסתמא מרגיש מיד בנפילתן אבל מ״מ פריך שפיר מלשונות של ארגמן לפי שלא ידעו סברא זו דלשונות של ארגמן חשיבי אבני אדם ודוק (ואע״פ דלפ״ז גם לשונות של ארגמן נכלל בקושיא זו והתרצן לא השיב ע״ז עד דחזר והקשה מינה י״ל שהסדרן חלקם לשני קושיות כיון שכל אחד יש לה תירוץ באפי נפשה):

ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני׳ כו׳ (ריש א״מ) וכבר כתבתי בפרישה דר״ל ולהרמב״ם טפי הוה עדיף לאוקמי בדאשכחינהו דרך נפילה ל׳ ב״י והחכם המרשים כתב ז״ל מ״ש ול״נ כו׳ נהירים ומאירים דהא דאקשי ה״ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו׳ גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרי׳ בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתני׳ ומתרצינן לה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן לה מתניתין בכל אופן מיתוקמא כאביי עכ״ל וכדבריו כתב הרמב״ן ז״ל אהא דקאמר (ר״פ) אמאי דתנן מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו וכמה אמר ר׳ יצחק קב בד׳ אמות ה״ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן והקשו התוס׳ והרמב״ן ז״ל ל״ל לאוקמי למתניתין בקב בד׳ אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמי בדרך נפילה ואפילו טובא ומפרקי׳ משום דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מצי לאוקמי בדרך נפילה וכתב הרמב״ן ז״ל וזו שהביא רבינו ז״ל בהלכות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו ואינו נכון לפי מה שכתבנו ונ״ל שהוא סובר דבתר דמתרצה בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו כו׳ ה״נ יקירי וחשיבי ולא איצטריך אביי לדר׳ עוקבא עכ״ל עכ״ל ב״י ואני אומר שאף שהרמב״ן והמרשים כתבו זה לשינויא דחיקא ליישב דעת הרי״ף והרמב״ם כ״כ אבל המעיין שם בגמרא ובתוס׳ יראה ויבין שממקום שבאו המרשים והב״י משם ראיה לדברי רבינו בהגמרא דלדעת המרשים הו״ל לתלמודא למימר לבתר דמסקינן תירוצא דיקירי וחשיבי השתא דאתית להכי פירות מפוזרים נמי בדרך נפילה ואפילו טובא וכדרך התלמוד בכל מקום גם מהתוס׳ מוכח כן שכתבו ז״ל א״ר יצחק קב כו׳ ה״ד אי דרך נפילה כו׳ ור׳ יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש כו׳ ע״ש וק׳ הא אביי גופא מודה במילי דחשיבי ויקירי וא״ל שהתוס׳ כ״כ אדברי ר׳ יצחק קודם שידע המסקנא דהא כיון שכתבו דמשום דברי אביי מוקי לה הכי מאן דידע הא ידע הא אלא ש״מ שהתוס׳ ס״ל דבפירות לא שייך ה״ט משום דסתם פירות הנזכר בלשון משנה הוא תבואה (וכדמשמע לשון הגמרא דמוקי לה במכנשתא דבי דרי ודכותה בב״ב המוכר פירות לחבירו מקבל רובע טינופת לסאה ופר״ש פירות תבואה וכן מוכח התם בגמרא ועוד הרבה דכוותיה) ותבואה כיון דלא חזי למיכל עד דטחינן ולשינן ואפינן ממנה לחם לא [חשיבי] וכן כבידות נמי לא שייך דסתם תבואה אין אדם נושאה על כתיפו כ״א ע״ג בהמה או מביאה ע״ג עגלה וא״כ אינו מרגיש מיד בנפילתה מחמת כובדה ול״ד לאינך דחשיב במשנה אניצי פשתן דמיירי במעט דומיא דלשונות של ארגמן דאדם נושאן בעצמן וא״ל דה״ט דפירות מפוזרים סתמא קתני משמע אפילו מעט משא״כ אניצי פשתן דהיינו חבילות פשתן דא״כ איך מוקי לה הגמרא בקב בד אמות דלאותה אוקימתא צ״ל דמיירי בקב דוקא ולא מעט (ממנו) ולדעת התוס׳ צ״ל שהמקשן דפריך אי דרך נפילה אפילו טובא נמי אליבא דרבא פריך וה״ק לדידך דאמרת קב בד״א הוא שלו אי דרך נפילה ע״כ צ״ל דס״ל כרבא דאי כאביי הוה אסור וא״כ אפילו טובא נמי ורב עוקבא דשני במכנשתא דבי דרי לסברתו השיב ליישב דברי ר׳ יצחק אפילו אליבא דרבא וזה בעינו דעת הרמב״ן ומש״ה קשיא ליה על הרי״ף שהביא הך פירכא דאי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו׳ דכיון דאליבא דרבא הוא ואנן קיי״ל כאביי הו״ל להשמיטה וכמו שהשמיטו הרא״ש מה״ט וז״ש ונ״ל שהוא סובר כו׳ נראה שהרי״ף סובר כן אבל לי ולחכמי צרפת לא ס״ל הכי אלא כמו שכתבנו (והוא דעת התוספות) וגם רבינו ידע דאיכא למדחק ולתרץ כמו שתירץ המרשים אלא שלא מסתבר ליה ומש״ה לא כתב עליו לשון תמיהא או לשון קושיא מהגמרא אלא לשון לא נהירא כנ״ל ודוק:

מצא ציבורי פירות חייב כו׳ לשון המשנה (סוף דף כ״ד) ציבורי פירות ציבורי מעות ג׳ מטבעות כו׳ חייב להכריז ע״כ וכלשון הזה הביאה הרי״ף והרא״ש ז״ל וא״כ יש לתמוה על רבינו שהשמיט ציבורי מעות ועיינתי בכל ספרי רבינו ולא מצאתי ליה והיה אפשר לומר דס״ל דלשון המשנה בדרך פי׳ נשנה וה״ק ציבורי מעות דהיינו ג׳ מטבעות כו׳ וכמ״ש התוס׳ התם על הא דפריך הא גופא קשיא כו׳ ז״ל אמתניתין לא פריך דמצינו למימר דג׳ מטבעות היינו פי׳ דציבורי מעות ע״כ וכיון שכן התרצן שהשיב לו כל שאין עשויין כמגדלות מפוזרות קרי להו משמע שמודה לסברתו ועוד דמסתמא מעות מפוזרות דקתני במתניתין הוא דומיא דמעות מפוזרות הנזכר בברייתא דמשלחפי שלחופי וא״כ ממילא ציבורי מעות היינו ג׳ מטבעות זע״ג זה שהוא דבר והיפוכו כך היה אפשר ליישב דעת רבינו אבל הוא דוחק ועוד דברמב״ם איתא להדיא דשני דינים הן וכן בקיצור פסקי הרא״ש לכן נ״ל להגיה בדברי רבינו ציבורי מעות (וכן משמע קצת ממ״ש בסמוך גבי בדין של מחטין) ומסיק וקאמר דמקום הוה סימן אף בציבורי מעות וטעמא דאמרינן דמטבע לא הוה מקום סימן הוא איידי דזוטרי א״א לכוין המקום וציבורי מעות ודאי אפשר לכוין וכן משמע התם בגמרא דלמ״ד מקום הוה סימן אפילו ציבור פירות וציבור מעות מחזירים בסימן מקום והשתא א״ש מה שמסיק רבינו וכתב אח״כ בסמוך ז״ל בד״א שמחזירין מטבע בסימן בסימן מקום וכמ״ש עוד מזה א״נ אפשר לומר דרבינו השמיט ציבורי מעות משום דאין דרך הנחת בני אדם כן לציבור מעות במקום הליכת בני אדם ובכל מקום דרך רבינו להשמיט דינים דאינם שכיחים:

(י) ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג׳ הן עיין ברמב״ם בפי״ו שכתב סתם חייב להכריז ולא פי׳ אופן ההכרזה משמע שיכול להכריז איזה שירצה מנין או טבעת אבל מלשון הרי״ף שהביא מימרא דרבינא דאמר טבעא מכריז משמע דטבעא דוקא מכריז וכן נראה דעת הרא״ש שכתב ז״ל והמוצא מכריז טבעא והאובד יאמר ג׳ היו כו׳ ותרי אע״פ שהם דרך הינוח דלא אתרמי דנפלי אהדדי כיון דטבעא מכריז א״א ליתן סימן במניינו דמיעוט טבעא שנים וצ״ל דתרי אתרמי דנפלי דאל״כ תרי נמי יתן סימן מקום והא דפריך תלמודא אפילו תרי נמי הו״מ לשנויי תרי אתרמי דנפלי אלא האמת מתרץ לו דטבעא מכריז ומנין הוה סימן והראב״ד מתרץ בדברים קטנים כמו מטבע א״א לכוין המקום עכ״ל ולשונו מגומגם קצת שכתב בתחילה בלשון פסיקא ותרי כו׳ ואח״כ כתב וצ״ל כו׳ והם כדברים הסותרים ונראה לע״ד שמ״ש בתחילה ותרי אע״פ כו׳ לסברת הראב״ד שכתב בסוף כ״כ ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה ומהפכו שבבא ותרי אע״פ שהם כו׳ צ״ל אחר דברי הראב״ד ועל דבריו קאי ועכ״פ נ״ל שלדברי הראב״ד כ״כ ובין כך ובין כך כיון שהביא להראב״ד באחרונה מוכח שדעתו ס״ל דמקום לא הוה סימן וכיון שכך צריך להכריז טבעא והאובדו צריך שיאמר מניינא ומש״ה ב׳ אע״פ שלא אתרמי אינו חייב להכריז ובשיטתו הלך רבינו ולפ״ז נראה דגם בג׳ צריך דוקא סימן מנין אבל עשייתן כמגדלים לאו סימנא הוא ולא מהדרינן ליה ע״י דאל״כ אלא שמגדל לבדו סימן הוא א״כ תרי נמי דהא לא אתרמי דנפלי ורבינו שכתב אצ״ל שעשויים כמגדלים אין כוונתו דאי אמר כן הוה סימן בזה לחוד אלא כוונתו דל״ת דלא יחזיר לידו עד שיכוין ג״כ אופן הנחתן כיון דהוא יודע שכך הניחן וצ״ע:

ואצ״ל שעשויים כמגדלים דקדק רבינו וכתב ואצ״ל שעשויים כו׳ לאפוקי מפרש״י שמשמע מלשונו דבעינן שיאמר סימן מגדלים דז״ל שם (דף כ״ה) אההיא דאמר ר׳ יצחק והוא שעשויין כמגדלים לקמן מפרש ששלשתן רחבין זה מזה ומניח מלמטה את הרחב ועליו את הבינוני ועליון הוא הקצר שבכולן כמגדל הזה העשוי היסוד רחב ומקצר ועולה וכי מנחי הכי לאו דרך נפילה הוה אלא דרך הינוח והיה דעתו לחזור וליטלן ושכחה הילכך נוטל ומכריז וזה בא ונותן סימן ואומר מגדלין היו עשויין עכ״ל משמע להדיא דס״ל שצריך שיאמר שהיו עשויין כמגדלין ובאמת שפשטא לשון התלמוד משמע כדעת רבינו שהרי מסקינן שם מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אמר רבינא טבעא מכריז ע״כ ומדאסקינן שמכריז טבעא משמע להדיא שהוא נותן סימן מנין דאל״כ אכתי קשה מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי וזה יתן סימן מגדלות ונראה דס״ל לרש״י כיון שהסדרן סידר הך פירכא מאי מכריז מנין כו׳ בתר דעתיה דר׳ יוחנן שאמר אפילו של מלך אחד כו׳ ולא סדרו מיד אחר המשנה או אחר התניא נמי הכי משמע להדיא דהאי פירכא ליתא אלא אליבא דר״י לחוד (וזהו שדייק רש״י וכתב למטה ז״ל ופרכינן מאי מכריז ודיוק לישניה זה דפירכא זו אר׳ יוחנן קאי דאל״כ מאי ופרכינן ונראה שהפסקא שקודם תיבת ופרכינן צ״ל אחר תיבת מאי מכריז דע״כ הכל דיבור אחד הוא וכאן הוא ס״ד וכן נראה דעת מ״ו בח״ש) וטעמא דבשלמא לר׳ יצחק שפי׳ דג׳ מטבעות דקתני במתניתין דוקא כשאינם שווים אבל בשווים אימור אתרמויי אתרמי הכי ודרך נפילה הוא ודאי פשוט שמכריז מנין והוא נותן סימן שעשויין כמגדלין ולהכי דוקא תלתא אבל תרי לא דאין מגדל פחות מג׳ דהיינו רוחב ומיצעי וזוטי אבל לר׳ יוחנן דא״צ להיות כמגדלין אלא אפילו כל שלשתן שוה ברוחב וס״ל דלא חיישינן לאתרמויי וכל שנמצאים מונחים אהדדי ודאי הונחו לכאן מדעת א״כ קשיא אפילו תרי נמי ואליביה שנינן טבעא מכריז נמצא דלפי מאי דקיי״ל כר׳ יצחק (שכן פסקו כל הפוסקים) מכריז מנין והוא נותן סימן עשויין כמגדלים ולפ״ז פרש״י דלעיל הוא לפי קושטא דדינא זהו דעת רש״י ז״ל אבל רב אלפס והרא״ש ז״ל השמיטו הך פירכא גם אפילו אם נאמר שהמקשן לר׳ יוחנן הקשה וכמשמעות לשון הגמרא מ״מ לבתר דמשנינן לר׳ יוחנן דמכריז טבעא גם לר״י טבעא מכריז ונראה שזהו דעת התוס׳ שכתבו (בסוף הדיבור שכתבתי בסמוך ז״ל) וי״ל דשפיר משני טבעא מכריז כלומר דאע״פ שאיכא לשנויי בדרך אחר מ״מ ניחא ליה לתרץ טבעא מכריז לפי שמסתבר לרבינא דקושטא דדינא הכי הוה להכריז טבעא ושיאמר הוא המנין אבל סימן העשוי כמגדלים לאו סימן הוא שהרי אפשר שיתפזרו זה מזה קצת ע״י רגל בהמה וחיה ועוף או ע״י רוח ואיך יסמוך האובד לומר בברור עשויים כמגדלים מצאת אותם ועוד דכל המניח מעות מדעת דרכו להניחם זעג״ז כמגדל וא״כ אימא של אחר הם לפיכך לא מסתבר שיהיו עשויין כמגדלים סימן אלא הוראה בעלמא הוא שהונחו שם ושלא נפלו דרך נפילה ולהכי א״א להכריז אלא טבעא ויאמר הוא סימן מנין ובזה דברי רבינו מבוארים כן נ״ל ביאור הדברים ודוק ועמ״ש עוד בסמוך:

בסימני מקום לשון ב״י לשון רבינו שכתב מחזירין מטבע בסימני המקום אינו מדוקדק דהול״ל בסימני מנין וכמ״ש בסמוך וזה יאמר ג׳ הן ואפשר דקרי ליה סימני מקום משום דג׳ מטבעות בעינן שיהיו עשויין כמגדלים כדי שנדע שדרך הינוח הם עכ״ל וק״ל דהא השתא מסימן דמחזירין ביה מיירי רבינו ובעשוין כמגדלים אין מחזירין אלא מכריזין ע״י כן והיה נראה לומר לפי׳ ב״י דס״ל לרבינו דגם בסימן עשויין כמגדלים לחוד בלא מנין נמי מחזירין דמגדל הוה סימן אלא שלעיל כתב א״צ לסימן זה דמנין נמי הוה סימן משא״כ בשנים דלא מהני אפילו לסימן זה דילמא אתרמויי דאתרמי כך (וכבר כתבתי לעיל דסברא זו צ״ע) אבל אכתי ק׳ דהול״ל גם כן מנין לכן היה נ״ל להגיה מנין ומקום (וכמ״ש בפרישה) והשתא א״ש דקאמר בסימנים לשון רבים ואע״פ שלדעת הראב״ד לא הוה מקום סימן גבי מטבעות וכמ״ש לעיל בסמוך מ״מ אפשר דרבינו ס״ל כאידך סברא שהזכיר הרא״ש וכדעת התוס׳ שם אך גם זה דוחק שיסתום רבינו היפוך משמעות לשון הרא״ש דמלשון הרא״ש משמע דתפס דעת הראב״ד לעיקר וכמ״ש לעיל ולפי מה שהגהתי לעיל ציבורי מעות אתיא הכא נמי שפיר גי׳ מנין ומקום וקאי הבד״א גם ארישא דרישא ור״ל בד״א שמחזירין מטבע בסימן דוקא בסימן מנין כשאינם אלא ג׳ או בסימן מקום בציבור מעות אבל כו׳ וממש״ר בסמוך גבי בדי מחטין כו׳ יש ג״כ סמך להגהה זו ע״ש:

(יד) ואיני יודע למה פסק כר׳ יהודא ע׳ בב״י שכתב דמחלוקת הרמב״ם והרא״ש ס״ל דתלוי בגירסת המשנה (דריש פרקין) דהרמב״ם גריס אלו מציאות שלו כו׳ מצא פירות מפוזרות כו׳ הרי אלו שלו דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודא אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כו׳ וכיון דפלוגתא דר׳ מאיר ור״י היא הו״ל הלכה כר״י והרא״ש לא גרס ברישא דברי ר״מ אלא סתמא וכיון דמתני׳ סתמא קתני הו״ל רבים דפליגי על ר׳ יהודא והלכה כותייהו ויפה כתב שבאמת גם גי׳ ספרים שלנו היא דברי ר״מ וכן גירסת רי״ף אלא שהרא״ש לא הזכיר ר״מ ונראה שהרא״ש גרס כן מדאמר התם בסוגיא לימא כתנאי ר׳ יהודה אומר כו׳ מכלל דת״ק כו׳ משמע דל״ג במשנה דר׳ מאיר והיינו נמי טעמא של רבינו שכתב ואיני יודע:

(טו) אבל מצא ב׳ בדין יכריז דעת רבינו כרש״י ז״ל שפי׳ למה שאמרו התם (דף כ״ד ע״א) מצאן שנים שנים חייב להכריז ר״ל שני בדים או שני מחרוזות ע״ש וז״ל ב״י ויש לתמוה שני בדים אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה הוא כדאמרינן במצא ב׳ מטבעות או ג׳ ואינם עשויין כמגדלות דאמרינן דילמא אתרמויי אתרמי ונפלי וצ״ע עכ״ל ומ״ו ר״ם ז״ל בדרכי משה שלו תירץ דבמחטין ויתידות וכל כדומה להם לא חיישינן לנפילה דדוקא מטבעות דכל אדם יש לו אצלו מעות ושכיח לאבדו דרך נפילה לכן בעינן שיהיו מונחים כמגדלים אבל מחטין וכדומה להן אין דרכן של בני אדם לשאת אצלו אלא אותם המסתחרים בהם ושצריכים לכך וכל הנושא מאלו הדברים אצלו (אלא בדין איזהו סימנ׳) יודע מניינם ומדקדק בכך וממשמש אחריהם טובא וליכא למיחש דנפלי מיניה עכ״ל ולעד״נ דל״ק דרבינו לא איירי השתא אלא בדין סימנים איזהו סימן ואיזהו לאו סימן וכמשמעות לישניה שהתחיל וכתב המכוין משקל הדבר כו׳ הוה סימן לפיכך כו׳ אבל פשיטא שצריך שיהיה ניכר שלא נתייאש בסברו שא׳ נפל כאן וא׳ כאן ואז אין לו ליתן סימן דמיירי שאלו ב׳ בדים קשורים יחד או שום היכר אחר כיוצא בו ואי לאו הכי פשיטא דלא שייך לומר שיהיה מנין סימן דמי ידע אם נפלו כולם אמקום אחד וכבר כתבו רבינו לעיל דהיכא דאיכא למימר שנפלו ממנו כשאין סימן בגופו הרי הוא שלו (וכן בברייתא זו דרשב״א דקתני שנים שנים חייב להכריז מיירי כשמצאם דרך הינוח ולא איירי אלא באיזה דברים שייך בהן סימן ובאיזה לא שייך):

ומה שכתב רבינו וכן אם מצא מחטין הרבה כו׳ ולא אמרינן דלמא אתרמי ונפלו הכא היינו טעמא כמו שכתבתי בפרישה דהוה כציבורי פירות ומעות וכן מוכח להדיא בתוספות שם (דף כ״ד ע״א) בד״ה אבל שנים כו׳ דהך ברייתא דבדי מחטין מיירי במצאם דרך הינוח וכן מצאתי ברבינו ירוחם שכתב ז״ל בדים ומחרוזות אם מצאן דרך נפילה ואינן קשורין זה בזה לא הוה מנין סימן שמא יותר היו ונאבדו מקצתן במקום אחר אבל דרך הינוח או שקשורים הבדים זה בזה מנין הוה סימן כו׳ כן נ״ל לפרש דבריהן ודע שהרמב״ם ברפי״ו דהלכות גזילה כתב האי דינא בלשון אחר ולא הזכיר בדבריו בדים כלל וז״ל המוצא מחטים וצינוריות ומסמרים וכיוצא בהם אם מצאם א׳ א הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן ע״כ וכתב כ״מ ז״ל ונראה שרבינו ז״ל מפרש הא דתניא אימתי בזמן שמצאן א׳ א׳ אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז לא בבדים איירי אלא מחט א׳ או שני מחטין קאמר ויש לתמוה על פי׳ זה דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצאם שנים חייב להכריז מ״ש ממצא ב׳ מטבעות דאפילו עשויים כמגדל אינו חייב להכריז עכ״ל וכעין זה כתב ג״כ בחיבורו ב״י ול״נ דאין כאן תמיהא לא על הפירוש ולא על הדין על הפי׳ י״ל שהרמב״ם ס״ל דמה שהזכירו בברייתא בדין לא הזכירו אלא לרבותא דכשמצאן א׳ א׳ אע״פ שהן בבדין הרי אלו שלו ומטעם שכן דרך נושאי מחטין לשאת אותן בבדין אבל לענין מצאם שנים שנים דחייב להכריז לא בעינן בדין אלא אפילו מצא מחטין בלא בדין כל שהן מג׳ ויותר חייב להכריז דאיכא סימן במניינן ויש קצת סמך לזה ממה שלא מצינו שהזכירו בברייתא בדין אלא ברישא דקתני ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין כו׳ ואילו בסיפא קתני סתם בזמן שמצאן א׳ א׳ אבל מצאן ב׳ ב׳ ומדלא כתב גם בסיפא אימתי בזמן שמצא בד א׳ אבל מצא ב׳ בדין כו׳ משמע קצת דבלא בדין נמי חייב להכריז (וא״ת דאכתי קשה למה לא הזכיר הרמב״ם ברישא דאפילו בבדים הרי אלו שלו י״ל דלא איצטריך ליה דפשיטא שלא יוכל לשאת מחטין וצינוריות על כתיפו כשאר דברים אם לא שהיו חרוזים בבדין או בחוט) ועל הדין ג״כ אין לתמוה שכבר רמז הרמב״ם ז״ל ברישא בצחות לשונו דמיירי כשניכר שהם דרך הינוח והוא מ״ש אם מצא א׳ א׳ כו׳ אבל ב׳ כו׳ דלשון זה אין לו ביאור ובגמרא פרש״י אחת אחת בד א׳ ומחרוז א׳ (ר״ל בד של מחט ומחרוז של קרדומות הנזכר שם בברייתא דאכל א׳ מהן אומר שנמצא מהן א׳) והוא באמת דחוק מאוד דאין זה מדרך התלמוד ועוד דא״כ הול״ל שלש פעמים א׳ א׳ א׳ נגד מחטין וצינורות וקרדומות (ששלשתן נזכרים שם בברייתא) וא״כ על הראשונים אנו מצטערים והרמב״ם שהוא מהאחרונים יכתוב ג״כ האי לישנא דחיקא שלא לצורך לכן נראה פשוט שהרב ז״ל לא פי׳ בגמרא כפרש״י אלא ה״ק אימתי מותרין כשמצא להאי מחטין וצינורות א׳ א׳ מפוזרים דרך נפילה ואז אפילו מצא הרבה מהן הרי הן שלו אבל מצאן שנים שנים דהיינו מפוזרים זוגות זוגות באופן שניכר שהונחו לכאן אפילו לא מצא אלא שני זוגות חייב להכריז דאיכא סימן במניינן וכ״ש כשמצא יותר ואה״נ דה״ה ג׳ אם ידוע שהונחו כאן דנמי חייב להכריז דהא איכא סימן במנין אלא השנים שנים מצוי בהם היכר טפי שהונחו כאן במה שנמצאים זוגות זוגות וראיה לפירוש זה ממ״ש הרמב״ם תיכף לבבא זו ז״ל וכן המוצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו כו׳ אבל אם מצא ציבור מעות חייב להכריז ע״כ מלשון וכן משמע דהב׳ בבות חד טעם איתא להון שגם ברישא א׳ א׳ הרי הן שלו מפני שהן מפוזרין ושנים שנים חייב להכריז שניכר שהונחו כאן דומיא דציבור מעות ודוק. ועיין בב״י שכתב ז״ל מש״ר וכן אם מצא מחטין הרבה כו׳ כ״כ הרמב״ם כו׳ ע״כ והוא תמוה דלפי מה שהבין הוא בדברי הרמב״ם נראה להדיא שאין דעת רבינו כדעת הרמב״ם שהרי לפירושו הנ״ל ס״ל להרמב״ם דאפילו מצאו שני מחטין חייב להכריז וזה ליתא לדעת רבינו אלא דוקא בהרבה מחטים וכדכתיבנא אבל באמת לפי פירושינו שפירשנו בדברי הרמב״ם אפשר שדעת רבינו והרמב״ם שוים בהאי דינא בתרא ע״ש ודוק:

(יז) אם צרורים כו׳ שהקשר סימן לשון המשנה (דף כ״ו ע״ב) אם היו צרורין נוטל ומכריז ע״כ ופרש״י ואם היו צרורין הוה סימן או קשר או מנין שבהם ע״כ וברי״ף והרמב״ם ורא״ש כתבו סתם חייב להכריז ורבינו שכתב שקשר הוה סימן כתב הב״י ע״ז ז״ל רבינו נקט קשר וה״ה למנין דהוה סימן ויותר נראה לומר דבדוקא נקט קשר דלעולם צריך לומר שהם צרורים דאע״ג דקאמר מנין אם לא אמר שהם צרורין אין מחזירין ואי אמר שהם צרורים אע״ג דלא קאמר מנין מחזירין לו עכ״ל והאי דינא תמוה בעיני שאם לא יהיו צרורין בקשר משונה או שלא יזכור הקשר אמאי לא יועיל סימן המנין ועוד מ״ש מכל הני דלעיל דאמרינן שאם ניכר שהם דרך הנחה מועיל סימן מנין לכן נ״ל דאיידי דהוצרך למנקט בלישניה ואם צרורות (דבלא״ה לא סגי משום שמא דרך נפילה באו לשם) הסימן היותר קרוב והיותר מצוי הוא הקשר ולהכי נקט רבינו שהקשר סימן וה״ה נמי למנין וכ״ש הוא ודוק:

וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו כדי שיוכל לערבם כ״כ התוס׳ שם ריש דף כ״ז ז״ל דאם התגר עצמו מצאן קודם ששהו כדי לערבן בפירות אחרים חייב להחזיר עכ״ל ונראה מלשונו מדתלה במציאת התגר דאף אם לא בעל הפירות קודם שעירבן (דאז נראה דנתייאש דאל״כ הו״ל לבוא מיד דילמא לא ימצא התגר המעות ויערבם בין שאר פירותיו) מ״מ כיון שמצא התגר המעות קודם שעירב הפירות ואז לא היו ראויין להתייאש דילמא עדיין יבוא הו״ל יאוש שלא מדעת ומש״ה מוטל עליו להחזיר המעות כשיבוא אחר זמן ויטעון ויאמר כך וכך מדות פירות מכרתי לך ביום פלוני ובשעה פלונית ובו היו כך וכך מעות ולא אמרינן מדלא בא בעל הפירות קודם שיעור עירוב ודאי נתייאש דא״כ לא הו״ל להתוס׳ לתלות הדבר במצאן קודם ששהו אלא בביאתו של בעל הפירות ובמצאן אחר שיעור עירוב כיון דלא ידע מהמעות עד זמן שראוי להתייאש אף שבאו לידו הפירות עם המעות קודם לכן הן שלו ועד״ז נראה לפרש דברי רבינו וכמ״ש בפרישה ואף שברא״ש לכאורה לא משמע הכי דשם לא תלה הדבר בזמן מציאת המעות אלא ז״ל וכן אם מצאו התגר הן שלו אם שהה בעל המעות בכדי שיוכל התגר לערב עם פירותיו עכ״ל דמשמע מלשונו דתלה הדבר בביאת בעל הבית אבל א״א לומר כן אלא ג״כ כוונתו כמ״ש התוס׳ אפ״ה כתב אם שהה בעל המעות כו׳ ור״ל שהה כ״כ קודם שמצאן ומש״ה הן של התגר דאילו בא קודם השהייה כ״כ אזי היה התגר רואה (מי תלך פירותיו) [מה שיש בפירותיו] והיה מוצאן והיה מחזירם להן ודוק:

(יט) וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל לשון ב״י הרא״ש כתב פירש״י ופי׳ התוס׳ ולא הכריע ולכן אני תמה על מה שכתב רבינו על דברי ר״י וכ״כ הרא״ש עכ״ל ואני אומר דודאי מוכח שדעתו כדעת התוס׳ חדא דלבתר מ״ש נקטינן לחומרא מכל הני שינויי כו׳ כתב ז״ל ורב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי ע״כ אא״ב דס״ל כר״י א״ש מ״ש דרב פפא לא פליג ארב זביד דכיון דנקטינן לחומרא ורב זביד מחמיר ניחא לן למימר שרב פפא לא פליג עליה אלא שמחמיר טפי אא״א דס״ל כפרש״י הא רב זביד מיקל מהוא וא״כ עדיפא לן למימר דפליג רב פפא ארב זביד כיון דנקטינן לחומרא ועוד מדכתב הרא״ש דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד ע״כ צ״ל דפי׳ כפי׳ התוס׳ דאי כפרש״י והא דאמר רב זביד הא בצנא ופירי ר״ל הא דקתני דחייב להכריז מיירי בצנא ופירי ואפילו נפלו כולן חייב להכריז וא״כ ע״כ רב פפא דאמר הא דלא אשתייר ביה מידי ור״ל מש״ה הוא של מוצאו פליג ארב זביד אבל לפי׳ התוס׳ ניחא דרב זביד מוקי הברייתא דקתני הרי הוא של מוצאו בצנא ופירי ואתא רב פפא למימר דהיינו דוקא בדלא אשתייר בה כלום הא אשתייר בה כלום חייב להכריז אפילו בצנא ופירי וזה ברור ודוק. ודברי הרא״ש הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא מ״ש דנקטינן לחומרא מכל הני שינויי כו׳ עד אפילו לית ליה אוגניים לכאורה היה נראה להגיה אית במקום לית מיהו יש לדחוק וליישב ולומר דבאשתייר בו מידי הוה לית ליה אוגניים רבותא דל״ת הני פירי דלפני הכלי ודאי לאו מכלי זה הן דא״כ גם אלו שבכלי הוו משתרקי ונפלי כיון דלית ליה אוגניים (רק שסברא זו לא מצאנו) ומ״ש הרא״ש עוד שם ואי מהדר אפיה לגבי פירי דחייב להכריז פירשנו כלישנא בתרא בלית ליה אוגניים כו׳ אע״ג דזה קולא הוא מ״מ הוכרח הרא״ש לפרש כן מדמסיק בלישנא בתרא וקאמר ואי בעית אימא הא והא דמהדר אפיה כו׳ מוכח מיניה דבא לומר דאפילו במהדר אפיה לגבי פירי מצינו הא דתנא מתניתין דהן שלו והיינו באית ליה אוגניים וכדמסיק ואאינך שינויי כתב הרא״ש דנקטינן בהו לחומרא מאי דאפשר ומ״ש הרא״ש עוד שם ז״ל והתוס׳ פירשו דבכובא וכיתנא חייב להכריז דבכובא לית ליה אוגניים והפשתן עשוי חבילות ומישרק שרק ונפל אבל צנא אית ליה אוגניים נראה דאו או קאמר דרב זביד דמחלק בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי היינו באחד מתרתי טעמים דאית בכובא וכיתנא לומר שהן מכלי זה ובצנא ופירי לומר איפכא אלא שרב פפא בא להוסיף על דבריו וכתב דגם בצנא ופירי איכא לאוקמי תרווייהו ולחלק בין אית ליה אוגנים או לית ליה אוגנים אבל רש״י ותוס׳ לא הזכירו אוגנים בשינויא דכובא וכיתנא וצנא ופירי ע״ש ודוק:

(כא) אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא כו׳ כבר כתבתי בפרישה פרש״י אבל הרמב״ם ספי״ד דגזילה נראה שהיה לו פי׳ אחר שכתב ז״ל כיצד היה עוסק במסכתא דנידה ואומר במקוואות אני שונה כדי שלא ישאלוהו שאלה בענין נידה או שישן במטה זו ואומר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון ואומר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שמתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף או גרע כדי לחבבן זה על זה מותר עכ״ל ומבואר שהבדל גדול יש בין הני פירושים דלרש״י הא דאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן לשנות היינו משום דמצוה לשנות בהו ומדה טובה הוא שע״י כן אוחז בענוה ובצניעות וד״א ולהכי דייק רש״י וכתב בשלשתן יאמר לשון ציווי ולהרמב״ם השינוי בהני ג׳ רשות בעלמא הוא ומשום טובתן התירו להן לשנות ולהכי תמצא שדייק הרמב״ם בלישניה וכתב בשלשתן ואומר ולא כתב ויאמר כמ״ש רש״י לפי שאינו מצוה אלא רשות בעלמא וכיון שהתירו להו לשנות באלו ג׳ דרכו של ת״ח לשנות בהו לפעמים ועוד איכא בינייהו בין רש״י ורמב״ם דלרש״י ישנה באושפיזא אפילו עתה אינו מתארח אצלו ולא ישבח לו ודוקא ברבים לא ישבחו כדי שלא יקפצו עליו בני אדם שאינם מהוגנים ולהרמב״ם אפילו כנגד יחיד ששאלוהו לא ישבח לאושפיזא דיליה ודוקא כשעדיין מתארח אצלו ומשום שגם אותו האחר יתארח אצלו ותכבד ע״ז ההוצאה ומש״ה מיושב דל״ת היאך אמר שנתארח אצל אחר ויגרום שיתארח זה השואל אצל אותו אחר ובמ״ש ניחא דאין קפידא אלא כשזה הבע״ה יש לו כבר אורח והך מילתא רביעי שחשיב הרמב״ם דהיינו מפני דרכי שלום ליתא בגמרא דא״מ אלא בפרק הבא על יבמתו והתוס׳ בפרק א״מ הרגישו בזה וכתבו הא דלא חשיב נמי דמותר לשנות מפני דרכי שלום משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחריני להכי נקט הני עכ״ל והרי״ף תירץ דהא דמותר לשנות מפני השלום מצוה הוא להכי לא איצטריך לאשמועינן דהרי ילפינן אותו מקרא ונראה לומר שהתוס׳ ס״ל כפרש״י (שהזכירו שם) שפי׳ דטעמו משום ענוה וצניעות וד״א נמצא דבאלו ג׳ הם ג״כ מצוה וא״כ קשיא מ״ש דלא חשיב מפני דרכי שלום דהוא ג״כ מצוה ומשני שהן נמי מפני דרכי שלום בכל דבר מצוה ותורה ע״ד דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והרי״ף ס״ל כפי׳ הרמב״ם תלמידו דעל הרוב חדא שיטה איתא להו ולפי׳ לית בהו מצוה אלא לטובתו בעלמא התירו לשנות באלו ג׳ מש״ה לא קשיא ליה כלל שיחשוב ג״כ מפני דרכי שלום דההוא מצוה הוא וחייב לשנות ודברי רבינו אינן מוכרעים כמאן ס״ל ודוק. כתב ב״י ז״ל בהגהת אשר״י כתב אפי׳ צורבא מרבנן דלא משנה בדיבורו אלא בהני ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבדה בטביעות עין אא״כ מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו עכ״ל ודבריו מבוארים בפרק אלו קשרים אמר רבי יוחנן איזהו ת״ח שמחזירין לו אבדה בטביעות עין זה המקפיד על חלוקו להפכו ופי׳ רש״י המקפיד על חלוקו והופכה ללובשה כשהיא הפוכה מקפיד עליו והופכה שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואמרי החלוק ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיטו זה עכ״ל ולי נראה שדעת הפוסקים הוא שדעת ר׳ יוחנן לאו לאסופי בא (כדעת בעל הגהות אשר״י) ולומר דאפילו לא משנה אלא באלו ג׳ אפ״ה אין מחזירין לו אבידה אא״כ מקפיד ג״כ על חלוקו דא״כ הוה מילתא דר׳ יוחנן בלא טעמא דאטו מפני שמקפיד על חלוקו ללבשו כדרכו יהיה לו בשביל כן טביעות עין בשאר מילי טפי מסתם אדם דא״ל דכשמקפיד על חלוקו ניכר שהוא צדיק וירא אלהים ומסתמא אינו משנה דמ״ש חסידות זו דנקט משאר חסידות ומילי דפרישות ויראת ה׳ וס״ל להפוסקים דאדרבה ר״י מיירי בתלמיד חכם שידוע שמשנה אפילו בשאר מילי זולת אלו הג׳ ובא לומר דאף על פי דאין מחזירין לו שאר אבידה בטביעות עין כיון שמשנה בדיבורו אפ״ה כשמקפיד על חלוקו ללבשה כדרכה הוה תלמיד חכם לענין זה שמחזירין לו חלוקו הנאבד בטביעות עין דכיון שמדקדק בו טובא והוא ג״כ ת״ח כשאומר מכירו אני נאמן וה״ק איזהו ת״ח שמחזירין לו לפעמים אבדה בט״ע אע״פ שמשנה בדיבורו זה המקפיד בחלוקו שמחזירין לו חלוקו בט״ע וכיון שכן אנו אין לנו אלא כמשמעות לשון סתמא דתלמודא דפרק א״מ דקא סתם לומר בהני תלת עבידי רבנן דמשני במילתייהו כו׳ מנ״מ לאהדורי ליה אבידתו כו׳ משמע שאם ידוע שמשנה גם בשאר מילי לא מהדרינן ליה כלל ונדחה הך דר׳ יוחנן ומש״ה השמיטוהו הפוסקים ולזה תמצא ג״כ שהרי״ף בפרק אלו קשרים העתיק כל אלו מימראות דאמר ר׳ יוחנן התם והשמיט למימרא זו מתוכן וכן הרמב״ם פ״ד דהלכות דעות אבל אין לתרץ ולומר כן אף אם היה ר׳ יוחנן מוסיף דמדהשמיטוהו ש״מ דלא ס״ל כוותיה אלא כסתם תלמודא דפא״מ דהא אין ראיה מסתם גמרא דפ׳ א״מ דאין צריך לדקדק בחלוקו דלא קאמר שם אלא דמהדרין אבידה לת״ח אף אם משנה בהני ג׳ ומשום דאין זה גריעותא בחוקו דדרך ת״ח לשונות בהן רק שלא ישנה בדברים אחרים אבל ענין הוויותו דת״ח לא נפרט שם וי״ל דמיירי בת״ח שמדקדק בחלוקו להפכו ומש״ה הוצרכתי לכתוב דר״י ס״ל דאף דמשנה בדברים אחרים מחזירין לו חלוקו ובזה מבואר שם בגמרא דפליגי עליה ודוק. כתב ב״י בסוף הסימן ז״ל וכתב נ״י בר״פ א״מ כו׳ עד וכתב עוד בכל מקום שהרבים מצויים אפילו יש סימן מתייאשין הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים ברוב ישראל נמי אמר וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי ולא מחזירין עכ״ל ודבריו תמוהין שהנ״י לא כ״כ אלא בפירוש האיבעיא דאיבעיא להו רשב״א רוב ישראל כמו אמר או לא ע״ז כתב דלפי הס״ד דבישראל נמי הוה טעמא משום ישראל דלא מעלי וכ״כ התוס׳ שם אבל לפי האמת קיי״ל דרשב״א לא אמר אלא ברוב עכו״ם וכמו שמסיק הוא עצמו שם ז״ל וכ״פ הרי״ף דבעיין לא אפשיטא כו׳ וגם הב״י כ״כ בסימן רכ״ט ע״ש ושם בנ״י יש ט״ס שצריך להיות רשום פיסקא בין תיבת יש לתיבת ברוב כי שם הוא סוף דיבור ומתחיל ד״א ונראה לתלות גם בב״י טעות זה בסופר המעתיק שהיה לו להעתיק בב״י רישא דנ״י לחוד מ״ש דבמקום דרבים מצויים שם הוה כזוטו של ים והעתיק גם הסיפא בטעות שלא ראה לפניו פיסקא אלא שא״כ אין חידוש כלל בהבאתו לדברי הנ״י הראשונים דכבר כתב רבינו לאותו הדין בעיר או במקום שרוב עכו״ם מצויים שם (בסימן רנ״ט ע״ש) ע״ש. ומ״ש עוד בשם נ״י ז״ל ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם חוץ לעיר כו׳ נראה דמשמעות זה היינו מהא דמתרצינן התם (בדף כ״ד) בתי מדרשות דידן דיתבי בהו עכו״ם כו׳ ופירשו הוא דיתבי בהם עכו״ם ומשמרים הב״כ: